"מה מסתתר מאחורי הציור?"

מאת אורית מרלין-רוזנצוייג

פורסם במגזין "לאישה": 11.11.2002

מצוקות, חרדות, פחדים וכעסים, או לחילופין בטחון עצמי, אושר ושלווה. את כול אלה אפשר לגלות באמצעות ניתוח ציורי ילדים

מספרים על פסיכולוגית שבאה להרצות על ציורי ילדים באחד הקיבוצים ואמרה למאזינים שילדים המציירים בעיקר בצבעי שחור ואדום סובלים כנראה ממצוקה כלשהי, מפני שצבעים אלה מעידים לא אחת על דברים קשים שהם חווים, כמו שכול, דם ואש. אחת האמהות שנכחה בהרצאה נבהלה, היא זכרה שבימים האחרונים הבת שלה ציירה הכול באדום.

מלאת חששות היא הזעיקה את הגננת ואחר-כך את הפסיכולוגית, שדיברה עם הילדה ומצאה שהיא בסדר גמור. מיואשת שבה האם לגננת, שפתאום נזכרה: במקרה נגמרו כל הצבעים בגן ועל השולחן נשאר רק האדום.

מהסיפור הזה, ששמעתי מפי הגרפולוגית חנה קורן, אפשר ללמוד שגם בגרפולוגיה, כמו בכל מקצוע, אסור למהר להסיק מסקנות. צריך לבדוק מגוון רחב של היבטים, וגם אם מדובר בסדרה מתמשכת של ציורים מסוימים שמביא הילד מהגן, עדיין צריך להיזהר באבחנה.

מצב הרוח והתחושות הפנימיות

מה אפשר ללמוד מציורים של ילדים בגילאי הגן והכיתות הנמוכות בבית הספר? "המון", טוענת חנה קורן. "על מצב הרוח שלהם, על תחושות פנימיות, שלא תמיד הם משתפים בהן את ההורים בבית.

למאמר "מה מסתתר מאחורי הציור?" בגרסה הסרוקה >>

גרפולוגיה – מה מסתתר מאחורי הציור?

"לא מזמן נתנה לי גננת לראות ציור ומייד ראיתי שמדובר בילדה במצב רוח רע. הגננת סיפרה, שהילדה הגיעה בבוקר לגן, התחילה לצייר בצבעי פסטל יפים, ואז לקחה צבע שחור וקשקשה על הכול. מסתבר, שהילדה הייתה עצבנית משעות הבוקר ומשהו בגן הפעיל שוב את תחושת הכעס שלה. וכך, את כל הציור היפה שעשתה, היא מחקה כצבע שחור ולא השאירה מקום פנוי בדף".

• מה אפשר ללמוד מציור כזה?

קורן: "זה מצביע על מצב רוח רגעי, אבל מה שמתחת לזה מראה על האישיות האמיתית. זה מקביל מאור לניתוח של כתבי יד, בהם יש סימנים קבועים שמלמדים על האישיות האמיתית של הכותב, על הנטיות שלו, על האינטליגנציה וגם מציג סימנים זמניים, שמלמדים על מצבי משבר, חרדה ומצוקה".

• ציורים ושרבוטים של ילדים קשה יותר לאבחן מכתב יד?

"כן, כי אין תקן או נורמה בציור. לכתב יד יש שיטתיות מסוימת: נאמר, שנהוג להשאיר רווח קבוע כלשהו מתחילת הדף ואז להתחיל לכתוב, ויש את הכרזות התלויות על הקיר בכיתה א', עם חצים קטנים שמראים לילד שאת האות אל"ף צריך להתחיל לכתוב מנקודה מסוימת. מה שבודקים בכתב יד זה את ההפרש בין התקן למה שהכותב עושה, כי אף אחד לא כותב ממש לפי התקן.
"בציורים, לעומת זאת, לכל אחד יש שפה משלו. יש, כמובן, כללים, ואם הראש או הרגליים הם במידות חריגות אפשר ללמוד משהו מזה, אבל זה קשה יותר מניתוח טקסט".

• מכל ציור אפשר להגיד משהו על הילד?

"אם מדובר בציור או בשרבוט חד-פעמי, אין לזה בכלל משמעות. צריך גם לדעת, שבגיל שלוש או ארבע עוד אין לילד שליטה ממשית על מה שהוא מצייר, כי כדי לצייר צריך תיאום מלא בין פעילות המוח, היד והעין, וזה דבר שמתחיל להסתדר רק אחרי הגיל הזה".

כשהמתח יוצא מתוך הציור

"שרבוטים וציורים של ילדים יכולים לספק מידע על מצבם הנפשי במועד הציור, אבל לא כדאי להיחפז לניתוחי אופי מעמיקים", אומרת קורן. "עם ניתוח אופי של ממש אני ממליצה להמתין עד לקראת סוף גיל ההתבגרות, כי אופי של ילדים משתנה, הוא ממש כחומר ביד היוצר ומושפע מהמון דברים. "הסימנים הקבועים בגרפולוגיה, שבעזרתם מאבחנים אישיות ופוטנציאל אצל מבוגרים, אינם כל-כך קבועים אצל ילדים.
כתב יד של ילד אינו מגובש, וכל מבוגר יכול להביט בדברים שכתב בילדותו ולראות עד כמה הוא השתנה עם השנים, עד שקיבל דפוס מגובש. "בערך בין הכיתות ט' ל-י"א אנחנו עדיין מחקים מישהו שנמצא בסביבה שלנו. אנחנו, למשל, כותבים עי"ן ספרותית, כמו של המורה.

אנחנו גם עושים כל מיני ניסויים על כתב היד של עצמנו, עד שמתבייתים על המשהו נכון. לכן, אין שום ערך לבדיקה אם, למשל, מישהו מחקה את המורה למתמטיקה, אבל הוא בכלל לא טיפוס מתמטי, "לכן, עד שאין כמות נכבדה של ציורים ושל כתבי יד של אותו ילד לאורך זמן, ולא כל ההורים אוספים דברים כאלה, לא אוכל להגיד כלום מעבר ל-איך הרגיש אותו ילד בזמן שצייר את הציור. "מצוקות או קשיים, לעומת זאת, אפשר לאבחן מגיל ארבע ואילך, ואז לנסות לשפר את מצבו ולהקל על הילד".

"ילד מתווה, כועס ועצבני, אפשר לזהות כשהצבע או העט לוחצים על הדף, או באמצעות תנועות חזקות של מחיקה עד כמעט חריצה. בנוסף, הציור גם לא מחולק בצורה מאוזנת על הדף. מצאתי פעם ציור של ילד שסבל מרגשי נחיתות ומחרדות, שצייר את עצמו מאחורי וילון. לא צריך להיות מומחה לציורי ילדים כדי לזהות מתח, לפעמים המתח ממש יוצא מתוך הציור.
"ילד מאושר יצייר עם סימטריה גדולה במרחב ועם הרבה צבעים".

• מה עם מצבים מורכבים יותר, כמו היפראקטיביות?

"אפשר לזהות מצבים כאלה לפי אי-שקט, תנועתיות מוגברת או תוסר סבלנות לפרטים. "ילדים היפראקטיביים לא נוטים להתייחס לסימנים מוסכמים כביכול, והם עושים מה שבראש שלהם. הם לא מקפידים על גימור של אותיות – כי אין להם סבלנות, הם לא יכולים לעשות קו אחד ישר – ורואים את המתח במבנה של הקו, כאילו הילד רועד. "ילדים שלווים יציירו עם הרבה סבלנות, עם תשומת לב לפרטים, ויוסיפו, למשל, שיער, עיניים וכדומה, לעומת היפראקטיביים, שאצלם הפרטים הם מינימליסטים".

• העדפה של איזה צבעים יכולה להדאיג?

"אם ילד מרבה להשתמש בצבעים שחור ואדום כאשר יש לו צבעים נוספים, זה יכול להעיד על מצוקה. שחור ואדום הם סימני אזהרה, וההסבר ההגיוני הוא שאלה צבעים של סכנה ושל רוע, הם פחות אופטימיים ופחות נעים איתם. "אם יש מעט אדום זה מצוין, אבל אם כל הציורים, כל הזמן, צבועים באדום ובשחור, צריך לשים לב שהילד לא נמצא בתחושה של מחנק, של אי שקט, של חרדות או שהוא מנסה להסתיר משהו. "חשוב לדעת, שאי-אפשר לפרק את הצבעים משאר הגורמים: אם הכול אדום, לחוץ חזק, והציור נמצא בצד של הדף – זה לא טוב.
אבל אם יש אדום בפרחים, זה מצוין. בכלל, כשהילד משתמש בצורה מאוזנת בכל הצבעים, זה מעיר שהוא במצב רוח טוב. אבל חשוב לזכור, שילד הוא מכלול ושאי אפשר לבודד מרכיב אחד מהשאר".

• האם אפשר ללמוד מציורים על חסך אצל ילדים?

"יש דוגמאות: ילד שמצייר דמות בלי ידיים – יש לו חסך במגע. זה בולט בעיקר אם הוא מצייר את שאר הדמות בפרטים מדהימים.
ולהיפך, ילדים שמציירים ידיים גדולות, הם לעתים קרובות כאלה שחוטפים מכות".

התעללות מינית ודיכאון

• הציור יכול להעיר על התעללות מינית?

"בציורים של ילדים שחוו התעללות מינית אין גוף – אבל יש כיסים, אין שום אזורי מין והידיים מושטות קדימה. הם מציירים מין אנדרוגינוס – יצור בעל מין לא מוגדר, וזה מעיד על צורך בעזרה. "יש לעניין הרבה זוויות.
פעם, למשל, קיבלתי ציור של ילדה שעברה התעללות מינית מצד אביה. בציור היא נראתה מחייכת, כי היא מעמידה פנים שהכול בסדר והכול טוב בחייה, מה שבא ללמד, שחיוך לא תמיד חושף את האמת".

• מה אומר מצב שבו ילד מצייר איברי מין בצורה מפורטת מדי? האם זה צריך להדאיג?

יש כל מיני אפשרויות, וכולן יכולות להיות נכונות. או שמדובר בילד מאוד סקרן, שראה ציצי בטלוויזיה וזה מסקרן אותו, או שבאמת יש בעיה. זה כמו לפרש חלום.
אם זה מקרה חד-פעמי ונעשה באווירה נעימה, אולי זה בסדר, אבל אם זה רב-פעמי, אולי התחושה שעולה מהציור היא שמישהו רודף אחריו".

• איך נדע שהילד בדיכאון?

"ילדים, בניגוד לבני נוער, כמעט לא מציירים כשהם בדיכאון, או דווקא להיפך, הם מציירים המון, ממש מחברות שלמות. לגבי מה שהם מציירים, יש פנים לכאן ולכאן: "אם רואים גוף פגוע, זה יכול להעיד על דימוי גוף נמוך, על התעללות שעבר הילד או על נטיות להתאבדות, אבל צריך להיתמך בסימנים נוספים.
"עצים שחורים וקוצניים מלמדים המון על חוסר שביעות רצון, על מתח, על תחושה של 'אל תתקרבו אלי'. "אם רואים ציורים שבהם הכול נקטע, צבוע בשחור בלחץ חזק וכל אלמנט נחתך ולא ממשיך כלפי מעלה – אלה סימני מצוקה. כך גם כלי נשק שמכוונים כלפי בני אדם. "אפשר גם לזהות מתוך ציור מתי לילד או לנער יש נטיות אובדניות.
זה קורה, כשיש על הדף הרבה נקודות שחורות או הרבה מקומות מושחרים. ראיתי פעם ציור של ילד, שממש כתב THE END בצבעי שחור ואדום. "ילד שמרגיש דחוי כותב עם רווחים גדולים בין האותיות, ער שממש אפשר להכניס לרווח עוד מילה. הקווים שלו בציור יהיו דקים יותר, הכול יהיה מאוד קטן והוא לא יצייר באמצע הנייר. אם הוא יצייר את עצמו, הדמות תהיה חיוורת או מקושקשת ומוסתרת, והציור לא יהיה אסתטי ומאורגן על הדף".

ציור של ילד היפראקטיבי כבן שש וחצי. שימו לב לעץ הלא יציב, הדל בפרטים וצבע; 2. ציור של בן 15 אחרי ניסיון התאבדות. שימו לב לענפים הגדועים; 3. ציוך של בת 12 שבגיל זה פגשה לראשונה את אביה. לילדה המצוירת אין ידיים בגלל הרצון שלה לקרבה ומצד שני – בגלל החשש מקרבתה לגבר שהוא זר בעיניה; 4. בן ארבע וחצי שהגיע במצב רוח רע לגן וכיסה ציור צבעוני בשחור; 5. בת עשר שחוותה התעללות מינית. לדמות אין גוף, הידיים מושטות ובולטים הכיסים; 6. בת חמש וחצי, מאושרת, בעלת חוש אסתטי. שימו לב לצבעים החיים.

למה רצוי לשים לב

• כשהילד מצייר על כל שטח הדף, זה יכול להעיד על ביטחון ושקט נפשי.
• אם הילד לא משאיר בכלל מקום על הרף, זה יכול להעיד על שתלטנות.
• ציור קטן שממוקם בצד הדף, מעיד על ילד טעון בפחדים חרדות.
• ילד מתוח, כועס ועצבני אפשר לזהות באמצעות הלחץ של הצבע או העיפרון על הדף, או באמצעות תנועות חזקות של מחיקה עד כמעט חריצה.
• ילד שמרגיש דחוי כותב עם רווחים גדולים בין האותיות, עד שממש אפשר להכניס לרווח עוד מילה.
• מתי צריכה להידלק אצל ההורים נורה אדומה?

"צריך לשים לב לתחושות של מצוקה ומחנק, והכי חשוב – להגזמות בציור, כלומר, לתופעות שחוזרות על עצמן בצורה מוגזמת, כמו נוקשות או תחושה שאין אוויר בדף המצויר. "כשילד גדול יחסית, בן 13-12 בערך, מצייר כל הזמן גוף שאינו גוף, אלא נראה כמו רוח רפאים, או כשילד מצייר בצבע מסוים כל הזמן ולא מחליף צבעים למרות שיש צבעים אחרים בסביבה, צריך לבדוק אם הוא לא מסתיר משהו. "אני לא אומרת שכל דבר כזה מהווה סיבה לרוץ לפסיכולוג, אכל צריך לשים לב לשינויים דרמטיים בכתב היד.
רווחים קיצוניים בין אותיות, יכולים ללמד על בעיה בהרגשה הכללית של הילד. ציור שממלא לגמרי את כל הדף או להיפך, ציור קטן שמשאיר המון מקום ריק, מלמדים על משהו, או ציורי דמויות עם הורים בגוף, ואפילו כשיש הגזמה במידות היחסיות של איברים שונים בגוף".

לטפל באמצעות הכתב

אפשר לטפל בילדים המזוהים כסובלים מבעיה באמצעות שיטה המכונה "גרפותרפיה": מלמדים את הילד לכתוב מחדש, לפי הנורמה, ודרך שינוי הכתב – משתפר מעט מצבו. חנה קורן: "קיבלתי פעם כתב יד של ילדה מאוד נוקשה, אחת שמרוב חררה לפרפקציוניזם, בעצם לא חייתה.
היא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל באיזה שהוא שלב פשוט נשברה, ממש כמו שפלדה נשברת. "אלינו היא הגיעה מפסיכולוגית שלא ממש ידעה מה לעשות איתה, ואנחנו טיפלנו באמצעות 'גרפותרפיה'. זו שיטה שלא יכולה לשנות מישהו עקשן – הוא לא יהפוך פתאום לגמיש, אבל נניח שיש משהו שהוא מדוכא וחסר ביטחון.

בדרך כלל אומרים לו לנשום עמוק, לחייך יותר, לשנות את צורת ההליכה שלו – ומשהו משתפר אצלו בהרגשה. "אנחנו לימדנו את הילדה הזאת לצייר עיגולים. בהתחלה היא הייתה עושה עיגולים מושלמים, ממש כפייתיים, ואנחנו הסברנו לה, שזה לא צריך להיות דווקא ככה, ביקשנו שתעשה עיגולים רגילים ופשוטים, לא מסודרים. בתוך חצי שנה היא עברה שינוי מדהים".