למות מפחד – פחד בכתב היד על פי הגרפולוגיה

לפני מספר שנים ישב במשרדי המכון פרופסור מכובד ורציני. איש אינטליגנט ומקסים שבסוף השיחה העסקית שהתנהלה איתו הפתיע ואמר כי התקופות העצובות ביותר בחייו הן התקופות בהן מאשרים לו הצעת מחקר או מקבלים אותו לפרויקט קיים. לכאורה, הוא אמור היה להיות מאושר, לא? הוא קיבל וולידציה על היכולת שלו לתרום, הערכה על פועלו ועל כישוריו, פסגת השאיפות.

הוא, עם זאת, מתבונן על החיים מעט אחרת ואומר (ציטוט לא מדויק, אנא סלחו לנו..): "ברגע שאני מקבל אישור או הצעה אני רואה את הדלתות הנסגרות בפני. אני רואה את כל מה שלא אוכל לעשותו יותר. אני רואה את הכלא, הקסום אמנם, הממתין לי בהיותי עכשיו מחויב לו. דווקא בתקופות שבין המחקרים ובין המחויבויות, דווקא אז אני פורח. כשהדברים אינם ידועים כל האפשרויות פתוחות. הכול אפשרי".

קול זה הוא קול יוצא דופן. הוא שונה מהקולות המקיפים אותנו לרוב. הרוב הגדול והלא כל כך דומם מעסיק את עצמו, פעמים רבות, בשיחות ארוכות ומייגעות עד אין קץ עם אחרים ועם עצמו על נושא אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב.. הפחדים שלו.

כמה קל לפחד. כשאנחנו מרשים לעצמינו לפחד אנחנו מרשים לעצמינו להימנע מעשייה, מחידוש, מתזוזה, מהסתכנות. אנחנו לא חייבים להודות שאנחנו מפחדים.. לא... אנחנו רק צריכים להיכנע, בתוך תוכנו לקול הקטן הזה שאומר "לא עכשיו"... "ומה יקרה אם?..." ודי באלו כדי להשתיק אותנו ולדחות את הרצון שלנו לשנות סביבה, עבודה, זוגיות.

תמיד "זה לא הזמן הנכון". תמיד "אבל עכשיו....". תמיד " אני לא מכיר/לא יודע/לא בטוח"... למעשה, אנחנו בעצם אומרים: אנחנו פוחדים מהשינוי. פוחדים מהלא ידוע.

יש מי שמפחד מעכבישים, מג'וקים (איכס.. מגעיל... – אני מסכימה), מחושך, מהמספר 62 (כן, כן... יש גם כאלו, פרויד הפסיכולוג הנודע, למשל) ויש מי שמפחד להיות לבד. להיות דחוי. להיכשל. להיחשף ב"מערומיו" הבלתי מחמיאים.

באופן "מוזר" אף אחד לא מפחד להיות אהוב. רצוי. מחובק. אם מישהו טוען שהוא מפחד מכך הרי שבסופו של דבר מתברר כי הוא מפחד מכך שזה לא יחזיק מעמד, שזה יעלם פתאום או שיתברר כלא אמיתי.

השאלה היא מה אנחנו עושים עם הפחדים האלו, כיצד אנחנו מתמודדים איתם, עד כמה אנחנו נותנים להם לנהל את חיינו, עד כמה הם הורגים אותנו בעודינו בחיים?

למעשה, אם נחשוב על כך נגלה כי ישנם שני סוגים עיקריים של פחדים: אלו שמצילים אותנו ממוות ואלו שמונעים מאיתנו את החיים.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא לחצות את הכביש בלי להביט ימינה ושמאלה, לא לדבר עם זרים, לא לחפש את הכלבלב האובד של האיש החביב, לא היפגש בסביבה לא מוגנת עם "הילד בן ה-13" שהכירו באינטרנט.

אנחנו מלמדים אותם להביט על החיים ולהבין כי יש בהם גם צד אפל, מסוכן, לא צפוי, מאיים. אנחנו עושים זאת ומקווים שהצלחנו לעשות זאת באופן שיעורר בהם זהירות אבל לא חרדות, שכן בעולם הזה יש גם צד מואר, יפה, קסום. יש גם אנשים טובים, יש גם, באמת, ילדים בני 13 באינטרנט...

אבל, כשאנחנו, כהורים ומחנכים שוגים באופן שבו אנו מעבירים לילדים את התכנים הללו, כשאנחנו כהורים עוטפים את הילדים שלנו בצמר גפן, שכפ"צים, קסדות מגן ומצמידים להם שומר ראש מאיים, אנחנו מלמדים אותם לפחד גם מהצל של עצמם.

משפטי שלילה השגורים בפינו ומתחילים ב"אסור.. לא עכשיו.. לא היום..." שאלות הצצות באופן מיידי כשהילד/החבר/הבעל מבקש דבר מה או מספר בהתלהבות על כך שרוצה להגיש מועמדות ואנחנו "אבל.. מה יקרה אם...?", גם אלו חוסמים אותנו ומעוררים אצלנו את הפחדים שלנו.

בכתב היד ניתן לראות את שני הסוגים השונים האלו של הפחדים.

הראשון, הפחד הבריא, בא לידי ביטוי בגילויי זהירות בולטים אך לא מופרזים. פחדים אלו מכניסים לאדם מידה של מעצורים ומסננים. הוא בודק את העומד מולו, מתכנן את צעדיו, שוקל את ההשלכות.

הסימנים הבולטים לכך הם: תמונת תנועה מבוקרת אך לא קפואה, פופאל 3 או לכל היותר 4א', מרווחים גדולים אך לא גדולים מידי, סדירות יחסית במרכיבי הכתב השונים.

כתב זה הוא דוגמא לכך. עם זאת קיים כאן רמז קטן המעיד כי אולי מעבר לבקרה ישנו דבר נוסף. ראו את התיקון המגביה שבאות ל' במילה "מהדיסיפלינות". תיקון מגביה מתבצע, לרוב, כאשר הכותב מרגיש כי הגובה שהשיג מלכתחילה, אינו מייצג את יכולותיו, אינו עונה על דרישותיו מעצמו, אינו מספיק "ראוי". אי לכך הוא חוזר ומתקן, חוזר ומשפר.

פעמים שיפור זה יכול להעיד על ביקורת עצמית התואמת את הזהירות עליה דיברנו, פעמים אחרות הוא מעיד על חשש: "ומה יקרה אם ישימו לב שאני לא מספיק טוב?".

כאן התמונה הכללית של הכתב מספקת את המענה. התנועה מבוקרת אך מתקדמת, הנוכחות על הדף מרשימה ומעידה על ביטחון. החתימה זהה למדי לכתב והאות הראשונה זהה בגודלה לשאר האותיות במילה – הכותב אינו חש צורך להאדיר נוכחותו ולהפגין את מה שאין בו.

ושוב נשאלת שאלה: מדוע היחס המשני האופקי שלו אינו מתקדם שמאלה אלא יורד למטה אל מתחת לבסיס השורה? האם מדובר בחשש מתקשורת ומהבעת דעותיו באופן גלוי או שמא מדובר כאן בנטייה הבאה לידי ביטוי גם בשאר מרכיבי הכתב: הנטייה להעמיק, לבסס את עצמו כפי שעושה בשורות היורדות, בלחץ החזק, בהתקדמות הבוטחת. האפשרות השנייה מתאימה כאן יותר.

בכתב זה, לעומת זאת, תמונת התנועה גובלת בקיפאון. כותב זה, מתוך חששותיו פיתח לעצמו הרגלים קבועים ויצר סביבה מוגנת ומוכרת. הוא מעגן את עצמו על ידי המוכר והידוע. היעדר הספונטאניות בכתב, הסדירות הכמעט כפייתית, שולי הימין הרחבים מאוד, מהלך השורה היציב, הגודל הסדיר, הקמרונים המופרזים לעיתים, מלמדים כי הוא אינו מ"חובבי" השינויים, בלשון המעטה. הצורה המעוצבת מאוד גם היא מלמדת כי הוא אינו רוצה או יכול לחשוף את האמת הפנימית שלו, גם לא בפני עצמו, אגב, ועל כן, על מנת להסתיר את מי ומה שהוא הוא עיצב לעצמו "כתב פרסונה".

חשוב עם זאת להדגיש כי אין זה אומר שכותב זה אינו ישר. ההסתרה הזו, המאפיינת את כותבי הפרסונה למיניהם, היא הסתרה הנובעת מתוך פחדים עמוקים ומצוקות. בדרך כלל כאלו שהכותבים נחשפו אליה בילדותם או בהתבגרותם ואלו יצרו אצלם מצוקה אמיתית שדרשה התערבות מיידית של מנגנוני הגנה שונים. מנגנונים אלו גרמו ל"הקשחה" פנימית, הדחקת הכאב ויצירת "אני" מדומה שמסוגל להתמודד עם המציאות הקשה.

פעמים רבות, המנהגים שנוצרו באותה התקופה מלווים את הכותב בבגרותו והופכים להיות חלק כמעט אינטגראלי מזהותו עד כדי כך שאין הוא יודע כלל כי הוא מונע מפחדים, הוא מרגיש כי "זה אני". זה טבעי ונכון לו.

בניגוד אליו אפשר להתבונן בכתב הבא:

(הגדלה)

שולי הימין והשמאל הרחבים עד מאוד, התיקונים הרבים ואופיים, שינויי הגוונים הדרסטיים (ראו את המילה "בדרך" ההבדל בין הגוון של האות ב' לשאר המילה), הקו שאינו מספיק מוצק ובריא, כל אלו מלמדים על פחדים עמוקים יותר. עדיין ניתן לראות קווים יחסית סבירים, כמו באות ל' במילה "לבית". אלו קווים המעוררים תקווה ומלמדים על כוחות שעדיין מצויים שם.

כותבת זו מרחיקה את חתימתה מהטקסט ("זה לא אני...."), מוחקת את שמה בחתימתה ("זו באמת לא אני...."), מצמידה את החתימה לשולי הבסיס ("אני חייבת קרקע..."), מקשרת בין האותיות "כי ככה צריך", יוצרת אותיות מצומקות ופחוסות (ראו את המילה her בשורה שנייה מייד בתחילת השורה), מצמידה את תחילת הכתיבה לשולי הדף מצד שמאל אך מתרחקת בהדרגה משולי הסיום בצד ימין, תנועתה קפואה, מאולצת וחסרת חיים והקו נעדר שינוי לחץ וגוון.

כתב יד זה מעיד על מצוקה אמיתית. היעדר התנועה מלמד על חוסר אמון מוחלט של הכותבת בעצמה. כשאני מאמין בעצמי אני מרשה לעצמי לשחרר את ההבעה שלי. כשאיני מאמין בעצמי, אין זה משנה כרגע מאילו סיבות, אני עוצר, בולם, חונק. זה בדיוק מה שהיא עושה.

המצוקה החריפה מכל, עם זאת, מופיעה כאשר הקו מאבד לחלוטין את מוצקותו:

הקו נשבר, מתעוות, נחלש. כך גם הכותב. כאשר הפגיעה בכתב מגיעה אל הקו, המצב של הכותב כואב ביותר. הפחדים והחששות שלו השתלטו עליו לחלוטין. הם כבר אינם נמצאים באחורי ראשו ובמקום בלתי מודע "בזכות" מנגנוני ההגנה שלו. הם כבר חיים, צועקים, קיימים ומורגשים מידי רגע בהוויה היומיומית.

הפחדים שלנו יכולים להציל אותנו ממוות. הם יכולים גם להרוג אותנו. בעיקר כשאנחנו חוששים ומתביישים לבקש עזרה, מרגישים צורך עז להפגין ביטחון ואושר מזויפים, פוחדים להודות בפני חברים ומשפחה וגרוע מכך – בפני עצמינו, שהמכשולים איתם אנו מתמודדים נראים מאיימים מכדי שנוכל להתמודד איתם.

לשם כך ישנם מטפלים ומאמנים שונים. לשם כך הייעוץ הגרפולוגי. לעיתים, מספיק לתת לרגשות ולמחשבות דרור, להביע אותם, לנסות ולהעמיד אותם באור ולא לבחון אותם בחושך הפנימי שבתוך עצמנו, כדי להבין שאם רק ננשום מעט, נאמין קצת יותר בעצמנו וביד המושטת לנו, לרוב, הדברים הם ברי התמודדות. צעד צעד. לא לבד. קצת אמונה, קצת עזרה, קצת פרופורציה... אולי לא הכול יסתדר במהרה, אולי תידרש עבודה ויידרש מאמץ אולם השאלה היא אחת: היכן אתם מעדיפים להיות? בחושך ועל קצות האצבעות רועדים, מוסווים ולא ממומשים או בחוץ, באור, אולי מזיעים ממאמץ, אבל עם סיכוי טוב להגיע למקום בו תוכלו לנשום בשקט, בנינוחות ולהגשים את עצמכם?

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>