בתיה פלדמן
פורסם ב"חדשות": באוגוסט 1990
בביקור האחרון שהיה לנו אצלו הוא ביקש שנביא לו טלית, תפילין וכיפה. ואנחנו מפחדים שהוא ירצה לתלות את עצמו עם התפילין. הוא לא היה אף פעם דתי גדול.
כמו תמיד אנחנו לא יודעים מה מסתובב לו בראש. שבועיים לפני המעצר הוא נעלם.. חיפשנו אותו בכל הארץ, חשבנו אולי הוא התאבד. הוא היה אחרי גמילה מהרואין- אחרי אחת התקופות הקשות בחיים שלו. ואז נפל עלינו הסיפור הזה של הרצח של הערבי. ואלי לא מדבר, לא מספר.
רק מחייך ומבטיח שהכל יהיה בסדר. ואנחנו שבורים. ההורים לא מתפקדים. האמא, גוטה, מפחדת לצאת מהבית ולא מפסיקה לבכות על הבן אלי, על ניר,מהקיבוץ ועל ההורים של הערבי שנפתחו להם הפצעים מחדש". מקס ואנונו (31) אחיו הקטן של אלי ואנונו, מפר את השתיקה וחושף לראשונה את חייו שלך אחיו ואת חייה של משפחת ואנונו.
" עכשיו לא דיברנו אבל חשוב לי שכל העולם ידע מי זה בכלל אלי ואנונו. שידעו שהוא בנאדם ולא מפלצת".
שש שנים היה רצח המתדלק מזיכרון יעקב, עומר בן ראג'ת עודא מכפר מגדא, לא מפוענח, כמו גם רצח החיילת הדס קרמי. לפני כחודש, ברעש גדול, נעצרו אלי ואנונו וניר עפרוני מקיבוץ דליה, בחשד כי רצחו את עודה.
לפני שבועיים בבית המשפט בחיפה כתב האישום. השניים מואשמים, כי בדצמבר 84' , כמה ימים לאחר מציאת גופתה של הדס קרמי ביערות בית אורן, נסעו בשעת לילה מאוחרת לתחנת הדלק במכונית פג'ו של הקיבוץ, כשהם מצוידים בסכינים ובאקדח אוויר.
לאחר שעודה תדלק את מכוניתם, נכנסו איתו למשרד התחנה , שדדו ממנו 84,500 שקלים ישנים. ואנונו הכה אותו בראשו, ואז דקרו אותו השניים שוב ושוב בכל גופו.
בכתב האישום נטען כי השניים זרקו את הסכינים בדרכם לקיבוץ. כשהגיעו לקיבוץ דליה ניקו את המכונית מכתמי הדם והחזירו אותה למוסך.
הצרות התחילו כשעלינו לארץ
אלי ואנונו היה זה שחשף את הרצח, והפליל את ניר עפרוני, בנם של יוקי ובלהה גרוסמן, שהיו משפחתו המאמצת של אלי ואנונו בשנתיים שגר בדליה. בקיבוץ דליה שומרים על שתיקה . לא מדברים על העבר, לא מנדבים פרטים על ניר או על אלי.
רק משלחת תנחומים מהקיבוץ אל משפחת עודה מכפר מנדא חשפה את הכאב הגדול של המעורבים בפרשה. מקס החליט לחשוף הכל, הוא שומר ערימות של מכתבים שאלי שלח, יומנים,שירים, תמונות ומספר:
" כל הצרות של משפחת ואנונו התחילו בזה שעלינו לארץ. במרוקו היו גוטה ואלברט ואנונו אנשים עשירים. הייתי קטן, אבל אני זוכר את הבית הגדול, את המשרתים, את המטפלות, איך אבא היה לבוש יפה ומכובד, ואמא גברת אמיתית.
ב1963 עלינו לארץ, שמו אותנו במעברה בכפר סבא. יעקב, האח הגדול היה טוב במתמטיקה ובמדעים.
גם אלי היה תלמיד טוב, אהב לשחק כדורגל, ובמיוחד היה לו תחביב- היה יוצא לדוג עם חכה. כשגמר את בית הספר היסודי, שלחו אותו ההורים לפנימייה הדתית, נחלת יצחק בפתח תקווה. הוא לא החזיק שם הרבה זמן מעמד ועבר ללמוד בכדורי שלוש שנים. ואז הוא התגייס לצבא.
אלי שירת כשקמיסט בבסיס ליד אילת. בסה"כ היה חייל טוב, הוא ישב רק פעמיים בכלא,על נפקדות. כשהשתחרר התחילו הצרות. חודש הוא הסתובב ולא מצא מה לעשות. ההורים גרו במעברה של בת ים.
היום יש שם גן גדול, וקוראים לו גן העיר. אז זו לא הייתה סביבה טובה לגדול בה. חודש אחרי שהוא השתחרר מהצבא, הוא נתפס על שוד מזוין. הוא ועוד שניים מהמעברה שדדו את מלון ארמון ים. נכנסו, ובאיומים לקחו כסף מפקיד הקבלה ומהאורחים. למחרת המשטרה עלתה עליו.
"ב1977 הוא נשפט וקיבל 7 וחצי שנים- שש שנים על השוד,ושנה וחצי על עדות שקר. אלי בחקירות לקח על עצמו רצח של מקס אלקיים, שהיה בבת ים שבועיים קודם. התעקש שהוא רצח.
הסיפורים שלו לא התאימו בכלל לממצאים שהחוקרים הביאו מנתיחת הגופה, אז כעונש ביזוי ועדות שקר הוסיפו לו עוד שנה וחצי. ארבע שנים הוא היה בכלא רמלה. בשנה החמישית הוא עבר לכלא שטא והיה בתוכנית שיקום. הוא עבד בקיבוץ ניר דוד, לא פעם אישרו לו לישון שם ולא לחזור בלילות לכלא.
כל החיים בקיבוץ מצאו חן בעיניו , והוא ביקש מהעובדות הסוציאליות שיאתרו לו קיבוץ ומשפחה מאמצת. הוא רצה אחרי השחרור לעבור ישר לקיבוץ, הוא לא רצה לחזור לבת ים. ואז דרך חרות לפיד סידרו לו את יוקי ובלהה גרוסמן מדליה.
בדליה היה לו טוב, אלי הוא בחור מקסים ויודע לכשף אנשים. הוא חכם ומדבר יפה. בהתחלה הוא עבד שם במוסך ובמטבח. במכתבים שלו הוא היה כותב כמה טוב לו, ואיך הוא לומד את החיים בקיבוץ. היו לו המון חברים. בחורות, אבל הדבר שעשה אותו הכי מאושר הייתה יעל פרץ, שנעשתה החברה קבועה שלו.
הוא היה משוגע עליה, וכמעט שנתיים הם לא זזו אחד מהשני. אחרי שהיא עזבה אותו הוא נשבר. זאת הייתה התקופה שבה הוא היה אמור להיבחר להיות חבר קבוע בקיבוץ, אבל אז הוא עזב וחזר לבת ים- כאב לו יותר מידי להיות איתה באותו מקום. שוב הוא התדרדר."
געגוע וכאב גדול
במכתבים שאלי כתב ליעל, לאחר שנפרדו ,יש כאב גדול וגעגועים. באחד מהם כשהיה בכלא, וככל הנראה לא שיגר אליה, כתב "לפעמים רעב למזון גורם מכאובים, אבל אותו אפשר להפיג על ידי פרוסת לחם, אך יש רעב אחר שגורם כאב אכזרי יותר שצורב את הלב ומשאיר אחריו צלקת לתמיד. ככה זה הרעב שהטביע את רישומו במשך זמן פרידתנו. רעבון שאין לו מרפה, להחזיקך בזרועותיי ולמחות בנשיקותיי את כל ספקותייך ומכאובייך, להביט בך מקרוב ולקרוא את הידיעה שיש מי שהפכה להיות לי יותר יקרה מחיי".
האח מקס ממשיך לספר מה עבר על אלי מאז שחזר לבת ים מהקיבוץ: "זמן קצר הוא הסתובב ולא עשה כלום, ואז נתפס שוב באשמת התפרצות לדירה, וגם נפתח נגדו עוד תיק על גניבת וידאו- גם אני עומד על זה למשפט ביחד איתו. הוא נכנס שוב לכלא. נתנו לו שלוש שנים, ואת כולם הוא בילה במחלקה הפסיכיאטרית של ד"ר סילמאן. היה שם בחוג לדרמה ושיחק כחיל האמיץ שוויק, תפקיד ראשי. הוא השתנה לגמרי. לא הצלחנו לדבר איתו, להגיע אליו. מאז הוא נעשה בנאדם אחר. גם אחרי שהשתחרר, הוא נשאר לא יציב, היה משקר, קובע ולא מגיע. נעלם לימים שלמים.
הוא ניסה להתקבל שוב לקיבוץ, אבל זה לא עבד. ואז הוא התחיל לעבוד במסגרייה בבת ים. הוא היה במצב קשה. אני יודע שהוא היה על הרואין, ניסה להיגמל, אבל אולי הוא חזר לסמים שוב. תשעה חודשים הוא עבד, יום אחד חזר מהעבודה ואמר שהוא הולך לידידה ושכנראה לא יחזור לישון בבית. מאז הוא נעלם. זה היה באפריל השנה. חיפשנו אותו, הפכנו את הארץ, התברר לנו שהוא היה אצל קרובת משפחה בנהרייה, ריקי מלכה. קרובה שהוא לא היה בקשר איתה. המשטרה חיפשה אותו, ואז השנתיים בקיבוץ הוא מערכניק. וזה לא מתאים לו, ללכת לנקום מוות של חיילת שהוא לא הכיר, אני לא רואה את אלי לוקח סכין ודוקר בחור בכל הגוף, אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא אלים. ההשערה היחידה שלו היא ששוב אלי הוזה, או רוצה להיות גיבור ישראל. "פעם אחת הוא כבר העליל על עצמו רצח. אז אולי שוב הוא רוצה לעשות את זה.
מי יודע. אולי בגלל הסמים, אולי בגלל שהרביצו לו בחקירות- הוא סיפר להם. גם על ניר אני לא מאמין, בחור נהדר ממשפחה נהדרת. מישהו אמר לנו שזה מאסר עולם בטוח. אני לא רוצה לחשוב על זה, אני רוצה להיות אופטימי שיגלו ששוב הוא משקר. אפילו לאמא ששאלה אותו באחד הביקורים אם הוא עשה את זה, הוא אמר: "אמא , זה לא סופי".
מקס סבור שמה ששבר את אלי הוא הפרידה מחברתו יעל: "מאז שעזב את הקיבוץ הוא חיפש את יעל בכל בחורה שהכיר. היה מצייר אותה וכותב לה שירים. לפני שלשה חודשים הוא לקח תמונה שלה ומסגר אותה. תמיד היה אומר שהוא לא יכול לשכוח אותה בחיים. והיו לו הרבה בחורות שאהבו אותו, אלי הוא איש מסובך, יש לו הרבה צדדים וקשה להכיר אותו. לפני חודש הוא מצא כלבלב וקרא לו ביפי, גידל אותו באהבה, יומיים אחרי שהוא נעצר, ביפי נרדם ומת, ואלי אפילו לא יודע, מהמעצר, החבר הראשון שהוא שאל היה מה שלום ביפי. הבטחנו לו שהוא בסדר".
גרפולוגיה
כתב היד מלמד על ילדותיות, על חוסר בגרות רגשית, על תחושת מחנק ועל קשר לקוי עם המציאות. כלפי חוץ הוא בעל קסם אישי וחן כובשים, אך למעשה מאחורי חזות נעימה מסתתר אדם ממורמר, אנטיסוציאלי, עם עולם ערכים אישי שאינו קשור לדרישות החברה והמציאות. הוא אינו מבחין בין טוב לרע ושואף להכרה ולעליונות בכל מחיר. אך קודם-כול בעיני עצמו. לא חשוב לו אם יכירו בערכו ב"אופן רשמי"- מספיק לו שהוא יעשה מעשים שיעלו את ערכו בעיני עצמו. הוא עלול להיחשף בעשייתו עד לידי אובדן הסייגים. ניכרות תחושות של קיפוח עוד מהילדות, הרגשת נחיתות קשה ופחד מפני דחייה הדוחפים אותו להוכיח את עצמו ללא הרף, הוא חי בעולם פרטי. מאמין בדמיונות שווא ומתקשה להתאים את עצמו למציאות.
הוא מאוד אגוצנטרי, עסוק בצרכיו, וקשה לו ליצור קשרים הדדיים עם הסובבים אותו. והוא נוטה ליצור קשרים אינטרסנטיים. עם זאת לאחר שיצר קשר- קשה לו להבחין איפה הוא "נגמר" ואיפה הזולת "מתחיל", התחומים מתערבבים בעיניו, והגבולות מטושטשים לחלוטין. יש תנודות במצבי הרוח שלו, והוא מתקשה לנהוג בקו ברור ועקבי לאורך זמן.
ניכרת נטייה להרס עצמי, תכונות אוטיסטיות והפרעות נפשיות. עם זאת אישיותו מורכבת מהפכים, ויש לו גם רגישויות, תשומת לב לדקויות, טוב לב ואנושיות. למעשה, יש בו סוגים שונים של אישיות, וספק אם אלה יכולים להתקיים יחד ללא עזרה מקצועית.
(חוות דעת הגרפולוגית על כתב ידו של אלי ואנונו הוכנה על-ידי הגרפולוגית חנה קורן ללא כל פרטים על הכותב)
