כך ניתחו באמ"ן את הקלטת של גלעד שליט, כך פיצחו בשב"כ את הווידאו של נחשון וקסמן, כך ניתחו גופי מודיעין את המכתבים של רון ארד
רונן ברגמן
פורסם ב"ידיעות אחרונות": 26.6.2007
למאמר "מאחורי הקולות, מאחורי התמונות, מאחורי המילים" בגרסה הסרוקה >>
חשיפה: מערך המומחים, הסוכנים והאמצעים הטכנולוגיים שמפעילה ישראל בבדיקת אותות החיים של השבויים
"אמא ואבא, אחותי ואחי, חבריי בצה"ל. אני מוסר לכם מתוך הכלא דרישת שלום ואת געגועי לכולכם". קולו הרצוץ של גלעד שליט שנשמע לפתע, לאחר שנה של שתיקה, יצר השבוע קדחת של התרגשות ופעילות ביחידה הטכנולוגית של אמ"ן. כול האמצעים המשוכללים הנמצאים בשימוש היחידה ביום-יום למטרות אחרות לגמרי, הוקדשו לבדיקת ההחלטה שפירסם החאמס.
מהבדיקה המדוקדקת הוסקו במהרה כמה מסקנות: ראשית, נמצאה התאמה לקולו של גלעד בקלטות ישנות שהיו שמורות אצל הוריו. שנית, נוסח הדברים היה מוכתב וניכר בו כי היה מתורגם מערבית.
שלישית, הקלטת היא פרי עריכה של כמה קלטות שהודבקו יחדיו, או של הקלטה אחת שהוגזרה והורכבה מחדש. ההערכה היא כי בחלקים שנשארו על רצפת חדר העריכה של החמאס היו רעשים שבארגון חששו כי יסגירו את מקום ההקלטה. הנחה נוספת היא כי הקלטת הוכנה מזמן, לא ברור מתי, אבל לא מיד טרם שידורה. החמאס המתי לשעת כושר ומצא אותה בכינוס הוועידה בשארם וביום השנה לחטיפה.
ומסקנה נוספת: בחמאס מייחסים יכולת מופלגת למודיעין הישראלי ולא רצו לתת לו צילום וידיאו שעלול היה לחשוף פרטים על מקום הימצאו של החטוף. לזהירות הרבה בה נהגו חמאס בקלטת יש סיבה מוצדקת. בעשרים השנים האחרונות התגבש בישראל מערך שלם שמופעל במקרה של מסירת אות חיים מאחד השבויים או הנעדרים.
שורת יחידות וגורמים בשב"כ, באמ"ן, במוסד, במשטרת ישראל, וכן מספר מצומצם ונבחר של מומחים אזרחיים, נזעקים לפעולה כדי לבחון את אמיתות המידע ולדלות מבין שורותיו, מבעד לקולות ולתמונות, כול שביב אינפורמציה על מצבו של השבוי ומקום הימצאו. הדוגמאות והמסמכים המובאים כאן לא התפרסמו מעולם והם שופכים אור על המאמץ האדיר המושקע בכול בדל אינפורמציה ובכול קצה חוט.
נעדרי סולטן יעקוב: תחקיר על חצי דיסקית
ההוכחה הראשונה לצורך מערך שיבדוק כול סימן חיים של הנעדרים התקבלה בכשלון של יחידת חצב של אמ"ן, האחראית על מעקב אחר התקשורת הגלויה. ביחידה הזו לא שמו לב לאזכור שמו של הנעדר מקרב סולטן יעקוב, חזי שי, שהופיע בעיתון ירדני כשבוי. השם נכתב "צזי שי" ואיש לא בדק את הפרסום. בדיעבד ניתן היה להשתמש במידע באותה כתבה, שפורסמה ב-1983, כדי לפעול אחרת בנושא שחרורו.
גורלם של שלושת הנעדרים האחרים מהקרב, זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, לא נודע עד היום. הראייה היחידה שהתקבלה מהם היתה חצי דיסקית של באומל שנתן יאסר עאפאת לזק נריה, יועזו המדינו של יצחק רבין, ולתא"ל עמוד גלעד המשנה למזכיר הצבאי, שטסו אליו לטוניס. אל"מ יצחק תדהר, איש קהילת המודיעין, ששימש בתחילת שנות ה-90 ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן, הסכים השבוע להתראיין לראשונה בנושא הרגיש: "חצי הדיסקית עוררה התרגשות רבה. פתאום מופיע עמוס עם המימצא הזה. סוף סוף מגיע משהו פיזי, רציני, הקשור בפרשה שעד אז לא היתה בה כול פריצת דרך. לנו היו שני יעדים בקשר אליה – ראשית, כמובן, לברר שהיא אמיתית, ושנית – לבדוק מהיכן ובאיזו דרך השיג אותה ערפאת".
המטרה הראשונה הושגה באמצעות בדיקה של סדרת ייצור הדיסקיות בתקופה בה התגייס באומל לצה"ל. אנשי המודיעין הגיעו למפעל בעמק יזרעאל בו יוצרו הדיסקיות, הצליחו למצוא כמה דיסקיות דומות ומסרו אותן לניתוח כימי באחד ממפעלי התעשייה הביטחונית העוסק בייצור חלקים עדינים לכלי נשק. ההרכב של הדסקיות עבר השוואה לזו של באומל, לצד השוואת הכתב וגודל האותיות. התוצאה: התאמה מלאה.
באשר למטרה השנייה, התוצאות היו פחות טובות. תדהר: "לא משנה את מי שלחנו לערפאת, כולל את המשפחה עצמה, לא הצלחנו להבין ממנו כיצד הדסקית הגיעה לידיו הוא סובב את כולם בכחש ולא ניתן היה להסתייע בו באופן ראוי ויעיל".
רון ארד: בלשן, רב ומומחה לברידג'
את -עיקר המאמצים השקיעו עד היום בישראל בתיק "חום הגוף" – תיק החקירה בפרשת היעלמותו של הנווט השבוי רון ארד אורי לובראני מי שהיה הממונה על הטיפול בנושא, חיפש נתיבים לליבו של נביה ברי, מנהיג ארגון אמל, שחטף את ארד לובראני שמע על איש עסקים לבנוני-שיעי הפועל באפריקה שמקורב מאוד לברי ותורם לו ולארגונו כספים רבים. האיש כונה במוסד בשם הקוד "התייר, שבתאי קלמנוביץ', איש עסקים ומרגל רוסי שעמד בקשרי מסחר עם "התייר", תיאם ללובראני פגישה עימו בריביירה הצרפתית. לובראני מלווה בשני נציגים מטעם מערכת הביטחון, דרש בפגישה לקבל אות חיים מרון ארד הוכחה לרצינותו של "התייר".
קצין הביטחון של אמל, מוסטפה דיראני שהחזיק בנווט השבוי קיבל מברי הוראה לספק מכתב מארד באנגלית באותיות דפוס. ברי גם שלח לדיראני מצלמת פולארויד שבה הוא צילם את ארד שתי תמונות. תחת עינו הפקוחה של דיראני כתב ארד כמה משפטים קצרים.
לימים, במאי 2000, בראיון טלוויזיוני שנתן דיראני ממתקן החקירות של יחידה 504 בו הוחזק, הוא סיפר כי ארד בכה כשכתב את המכתב. בהמשך העביר ברי לדיראני מצלמת וידיאו, והנווט הישראלי צולם כשהוא אומר כמה מילים ומעשן. המכתב ותמונות הפולארויד הועברו לביירות, ומשם לכתובת מוסכמת באירופה, שם אסף אותם "התייר" ומסר אותם ללובראני וצוותו. המכתב הגיע סוף-סוף לישראל, אך עוד לפני שהוא הועבר למישהו מבני המשפחה הוא נשלח לסדרת בדיקות מקיפה ביותר.
"כמובן שחוות הדעת של המשפחה היא חשובה ביותר", מסביר תדהר "עם כל הכבוד לאמצעים הטכנולוגיים השונים, הרי שאין כמו היכרות אישית, קרובה ואינטימית של הנעדר ואין כמו מבט של רעיה או אם כדי להעיד על האותנטיות של ראיה מסוימת. "יחד עם זאת, חשוב להקפיד גם על שורה של כלים נוספים, מדויקים ככל האפשר כדי לברר בעיקר שלוש שאלות: האם מדובר בחפץ הקשור באמת לנעדר? היכן, איך ומתי נוצר החפץ הזה והאם אפשר לנצל את הממצאים העולים ממנו כדי להבין היכן מחזק הנעדר? האם הנעדר ניסה להשתמש בחפץ כדי לנסות להעביר אלינו מסר מוצפן כולשהו?"
בקהילת המודיעין הישראלית חשדו כי מדובר בפברוק מתוחכם שמטרתו השגת שחרור אסירים בישראל. המכתב מארד הועבר לשב"כ, ליחידת פענוח הצפנים וליחידה הטכנולוגית של אמ"ן למעבדת המסמכים של המוסד, למשטרת ישראל ואפילו לידי גרפולוגים שחתמו על הצהרת סוריות מיוחדת. בסיכום של אמ"ן לבדיקת המכתב שהגיע בנובמבר 1987 – סיכום הנחשף לראשונה – נאמר: "המסמך עבר בדיקת מעבדות המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל אשר קבעו כי טביעות האצבע שעל גבי המסמך אינן מספיקות להשוואה.
לא ניתן לקבוע מפאת חוסר במסמך השוואתי את מועד כתיבתו והאם יש ייחוד לנייר וסוגו. הציור על גבו של המסמך נכתב באותו עט שנכתבו האותיות. אין אפשרות לערוך השוואת כתב יד בין המסמך לבין דוגמאות כתב יד שהועברו למשטרה על ידנו. "בלשן, רב ואנשי אקדמיה שהוצג להם המסמך לא מצאו בו קוד או משמעות כלשהי.
יחידת פענוח הצפנים באמ"ן 8200 בדקה את המסמך ולא מצאה בו כל קוד ואו צופן. איש שב"כ המתמחה בברידג' (ארד נהג לשחק ברידג' – ר.ב.) בדק את המסמך ולא מצא בו סימן לקוד מסוים הקשור למשחק". -המסמך גם הועבר לבדיקה של שלושה גרפולוגים שקיבלו דגימות מכתב ידו של ארד – מחברת מקורס טיס ועוד אחת, מאוחרת יותר וכן כרטיס אשראי של רון עם החתימה שלו שנאסף בידי איש אמ"ן שהגיע לביתה של אשתו תמי.
שניים משלושת הגרפולוגים, ציפורה להב וישראל אודם, "זיהו בסבירות גבוהה ביותר את כתב ידו של הנווט רון ארד כזה שכתב את המסמך הגרפולוגית חנה קורן לא יכלה לקבוע בוודאות. כל הגרפולוגים בדעה כי מדובר בכתיבה טבעית ואין לפנינו ככל הנראה מקרה של הונאה. כמו כן סבורים הגרפולוגים כי מדובר באדם אשר שרוי במצוקה קשה מאוד המכתב הועבר לאחיו של רון ומשם לאמו בתיה ולאשתו תמי. למרות שהמכתב נכתב באנגלית, שאינה שפת אמו של רון, אמרו השתיים כי הן בטוחות שמדובר ביקירן.
בסופו של דבר ולאחר בדיקות נוספות הוחלט כי המכתב הזה, כמו גם מכתבים נוספים שהגיעו מ"התייר" הם באופן ודאי של ארד פרטים אישיים שונים שצוינו בו (למשל כשפנה לבתו יובל בנקבה ולא בזכר) הוכיחו את האותנטיות שלו. גם שתי תמונות הפולארויד עברו בדיקות קפדניות ונקבע כי למרות הזקן ולמרות שרון נראה מוזנח ומבוגר מכפי גילו הרי שמדובר ברבר האמיתי. היו אלה ההוכחות היחידות שהגיעו מרון ארד עד לפרסום קלטת הווידיאו בשנה שעברה. אחרי שהתקבלו ההוכחות לאמינותו של "התייר" נמשך המשא ומתן עם תנועת אמל על שחרור רון ארד באמצעות המתווך ובמקביל בפגישות של נציגים ישראלים עם דיראני. בפגישות דובר בין היתר על תשלום של כסף תמורת שחרור הנווט, וכן על סכום כסף גדול שישולם לדיראני תמורת קלטת הווידיאו התוכנית כולה קיבלה אישור עקרוני, אלא שרבין, שספג ביקורת קשה על עסקת ג'יבריל" הורה להמשיך ולהתמקח עם ברי על דרישתו לשחרר מאות מאנשי אש"ף.
היות שגם לאחר העינויים שעבר עדיין לא היה ברור אם הוא דובר אמת, ביקשו ממנו חוקריו להעלות על הכתב חלק מהדברים שאמר והעבירו אותם לבדיקת גרפולוג דובר ערבית. גם פתקים שהעביר דיראני לשייח' עובייד במהלך מאסרו, בהם נרמז כי רון ארד נמצא באיראן, הועברו לגרפולוג. כולם חזרו ללא מסקנות. הגרפולוג לא יכול היה לקבוע אם דיראני דובר אמת או משקר לעיתים נדרשה מערכת הביטחון להשתמש בניתוח של קלטות וידיאו כדי להפריח טענות נגדה. כך למשל, כשבתגובה לחטיפת השייח' עובייד פרסם ארגון החיזבאללה קלטת בה נראית לכאורה הוצאתו להורג בתלייה של הקולונל ויליאם היגינס, קצין נחתים אמריקאי שנחטף כשנה קודם לכן.
בתו של הקולונל כריסטין, ששהתה באותו הזמן במחנה קיץ ראתה בתמונות ששודרו בטלוויזיה את אביה משתלשל מחבל ונתקפה היסטריה. העדות המצולמת המצמררת גרמה לזעזוע בארה"ב וגם ללא מעט ביקורת כלפי ישראל. באמ"ן החליטו להעביר את הקלטת המטושטשת למעבדה משוכללת ביחידת התצפיות של המודיעין. בעזרת מכשור הצליחו לבודד כמה תמונות מתוך הסרט ולהגדיל ולשפר אותן באופן משמעותי (הישג לא פשוט באותם ימים), כך שניתן לראות בבירור כי היגינס לבוש בבגדים חורפיים שלא מתאימים לחורש יולי בביירות. ישראל סיפקה את הצילומים הללו לנציגות הסי-אי-איי בשגרירות ארה"ב כהוכחה ל"חפותה". כשהוחזרה גופתו של היגינס חפפו הבדיקות הפתולוגיות את הממצאים הישראליים: סיבת המוות הייתה בכלל דקירה בצוואר של הקולונל ולא תלייה.
נחום מנבר: סרט מזויף במיליון דולר
תיקי החקירה העוסקים בפרשת רון ארד מלאים באינסוף תמונות, קלטות ומכתבים שגם עליהם נאמר כי מקורם ברון ארד – אלא שהתבררו כמעשי תרמית, לעיתים מתוחכמים, לעיתים לא. כך למשל, אחד הסוכנים של יחידה 504 הציע בפברואר 1992 להביא מכתב בעברית מרון ארד האיש קיבל כסף עבור המכתב, שהועבר לבדיקת גרפולוג. זה קבע שאין לו מושג מי כתב את המסמך – אבל רון ארד זה בטוח לא.
העריך כי מדובר בפלסטיני דובר עברית שהתגורר בישראל תקופה מסוימת. אותו מכתב הגיע מאז למודיעין הישראלי עור 5 פעמים, בדרכים שונות, תמיד תמורת תשלום נאה. את התרמית הגדולה ביותר בפרשה, זו שגרמה לאכזבה הגדולה ביותר מייחסים בקהילת המודיעין לאיש העסקים נחום מנבר שטען כי הוא יכול לספק מידע רב ערך בנושא הנווט הנעדר בדיעבד הואשם מנבר כי השתמש בשמו של השבוי כדי לספק לעצמו אליבי למגעיו עם בכירים איראנים, להם מכר חומרים וידע לייצור נשק כימי.
ג'וי קידי, שותפתו של מנבר מספרת: "פרד (כינויו של אחד מאנשי הקשר בין מנבר לאיראנים – ר.ב.) חזר ואמר שיש לו ביד תמונה של רון ארד עם עיתון מיום הצילום.
הוא אמר שזה עולה המון כסף ושהחילופים צריכים להתבצע במדריד הוא אמר ש'האנשים', כנראה אנשי החיזבאללה או משמרות המהפכה, רוצים מאה אלף דולר תמורת התמונה. בתמונה היה איש שנראה כמו רון ארד מחזיק עותק של 'טיים מגזין' משבועיים קודם לכן. בסוף יצא שהם היו מוכנים לתת רק חצי תמונה תמורת הכסף הזה". בישראל קיבלו את התמונה והעבירו אותה למעבדות הצילום של המוסד שם בחנו אותה שוב ושוב אך לא הצליחו לקבוע בוודאות שמדובר בנעדר הישראלי.
פרד הודיע שהאנשים רוצים מיליון דולר עבור הסרט. לי היה ברור שאין על מה לדבר בעל המלון היה חבר שלי וכעזרתו הצלחתי לסדר קנוניה קטנה. בזמן שפרד התכונן להקרין לנו את הווידיאו, בעל המלון סגר את החשמל לכל הבניין.
ג'וי לקחה את פרד לשיחת רכילות בחדר השני ואני התחברתי עם עוד וידיאו והעתקתי את הקלטת, מנבר מהר לשדה התעופה בניס כדי להעביר לקב"ט אל על את החבילה הלוהטת. ליד כבש המטוס בבן גוריון המתין עם הנחיתה שליח מיוחד של המוסד. במטה צפו בקלטת כמה אנשים, ובראשם מזכירו הצבאי של ראש הממשלה באותה תקופה, עמוס גלעד אחד המשתתפים נזכר: "זאת הייתה אכזבה איומה. אחרי שניות ספורות היה ברור שזה זיוף, ולא מוצלח במיוחד עמד שם ערבי באמצע שדה פרחים ואמר במבטא כבד שהוא נווט ישראלי שיצא להפציץ אזרחים בלבנון. זה היה כל כך פאתטי".
במוסר הקרינו את הקלטת לאחד מחבריו הטייסים של ארד שפסק מיד שאין מדובר בנווט הנעדר הצופה האחרונה בתהליך הזיהוי הייתה תמי ארד שאמרה לאנשי המוסד שהיא נעלבת שהם בכלל העלו על דעתם שהיא תתחתן עם היצור המופיע בסרט.
נחשון וקסמן: קלטת למקום הלא נכון
גופי המודיעין של איראן והחיזבאללה ידעו לנצל את הרגישות הישראלית בעניין רון ארד ובמלחמה על כל שביב מידע היו גם קורבנות. ב14- בינואר 1998 הביא סוכן של מנגנון הביטחון של צד"ל למפעילה סמיר רסלאן, קלטת וידיאו עטופה בנייר והודיע: "יש כאן צילומים של רון ארד".
רסלאן הנרגש מיהר עם הקלטת לממונים עליו בשב"כ ופגש אותם במעבר פטמה. למרות שההוראות אוסרות פתיחת חבילה שהגיעה ממקור לא ידוע בלי בדיקת מכונת שיקוף, התעקשו שני רכזי השב"כ, אחד מהם בכיר להסיר את האריזה. רסלאן וחבלן ישראלי שהיה במקום פתהו ביחד את החבילה, בעוד הרכזים ממתינים בחדר סמוך הקלטת הייתה ממולכדת. רסלאן והחבלן נפצעו קשה. שני רכזי השב"כ איבדו עין, כל אחד.
לפעמים משמש התיעוד של החטופים כאמצעי לזריעת דיס-אינפורמציה. כך למשל, היה במקרה חטיפתו של החייל נחשון וקסמן. קלטת וידיאו בה נראה וקסמן לבוש במדי צה"ל כשלצידו אחד מחוטפיו, חמוש ורעול פנים, הועברה למשרד אחת מסוכנויות הידיעות ברצועת עזה.
בקלטת אומר וקסמן: "החבר'ה מהחמאס פה חטפו אותי. הם רוצים לשחרר את האסירים שלהם, אם לא – הם יהרגו אותי". כל האינדיקציות של השב"כ ממילא הובילו לרצועת עזה, שם כבר כוננה אוטונומיה מלאה של הרשות הפלסטינית.
הקלטת קיבעה את הערכת המצב כי וקסמן בעזה. רק מאוחר יותר התברר כי אנשי החמאס הסתכנו בהעברת הקלטת מהגדה לעזה כדי להרהיק מהם את החיפושים. מי שלא השתכנע וראה בסיפור הקלטת לא יותר מהונאה היה ראש מרחב ירושלים בשב"כ, גדעון עזרא. עזרא הורה להוציא את רשימת כלי הרכב שהושכרו בגדה בימים שקדמו לחטיפה ולבדוק את שמות המשכירים. אחד מהם, התברר היה פעיל חמאס מוכר הוא נעצה חטף מכות נמרצות במתקן החקירות במגרש הרוסים, והוביל את חוקרי השב"כ לבית בבית נבאללה בו הוחזק וקסמן, לא יותר מעשר דקות נסיעה מבית הוריו בשכונת רמות.
אבל לפעמים דיס-האינפורמציה מנצח. זמן קצר לאחר שממשלת ישראל אישרה את עסקת חילופי השבויים פרסם החיזבאללה ראיון טלוויזיוני עם אלחנן טננבוים, שנראה כשהוא אורז את חפציו לקראת הנסיעה ארצה. אנשי ענף טראומה של חיל רפואה הוזעקו לאמ"ן כדי לצפות בסרט. הם הגיעו למסקנה כי טננבוים נפוח כתוצאה מטיפול רפואי כלשהו, ככל הנראה קורטיזונים או חומר דומה, שהוזרקו לו כרי שייראה טוב, כנראה אחרי שאיבד הרבה ממשקלו. טננבוים חייב במידה רבה את שחרורו למידע כוזב שיצא מתוך קהילת המודיעין על מצבו מישהו מסר ללשכת ראש הממשלה כי המתווך הגרמני שביקר את טננבוים גילה כי שיניו נעקרו בעינויים. הדבר לא היה נכון. טננבוים כלל לא עונה.
