כש"מרקס אנד ספנסר" רוצים לשכור עובד הם פונים ל"אנה קורן- גרפולוג'י סנטר". לאנה קורן יש סיניפים בלוס אנג'לס, לונדון וסידני, אבל היא גרה בחיפה וקוראים לה חנה
פורסם: בספטמבר 1989
ענת מידן
השבוע חזרה הגרפולוגית חנה קורן מסיבוב ארוך בחו"ל, וכבר היא מתכננת את הגיחה הבאה, מוכיחה שאפשר לעשות קריירה מהמקצוע ששמו נקוב לפעמים בנשימה אחת עם מדע מפוקפק כמו אסטרולוגיה. במשרדה בחיפה, קורן מנופפת בגאווה בכרטיס הביקור שהנפיקה לאחרונה "אנה קורן-גרפולוג'י סנטר", עם כתובות של סניפים בלונדון, בלוס אנג'לס, ואפילו בסידני, אוסטרליה. חנה קורן, 42, גרפולוגית מעתלית שתפתח אחרי החגים משרד גם בתל אביב, מספקת עכשיו את שירותיה המקצועיים לקונצרן האנגלי "הרון", המעסיק כמאה אלף עובדים במפעלים ובתחנות דלק. גם מנהלי " מרקס אנד ספנסר" נעזרים במיומנותה, ולפני שהם מקבלים עובד חדש הם ממתינים לחוות דעתה על כתב -ידו.
קורן רחוקה ממראה אשת עסקים ממולחת, הארוזה בתוך חליפת שלושה חלקים. היא אמנם נושאת את תורתה בתיק ג'יימס בונד שחור, אבל זה הפריט היחיד הקושר אותה לדימוי המגזר העסקי. קורן היא אישה אדירת מימדים, לבושה ברישול, בגדים שלפחות עשר שנים לא לובשים אותם, גם לא בחיפה. "אני מודה שאני לא אשת עסקים", היא אומרת, ואני גם אומרת את זה מיד בתחילת השיחה למנהל שיושב מולי. אז אני מחייכת ואומרת לו, אבל תן לי את כתב היד שלך ותראה מה אני יודעת לעשות".
כנראה שהיא יודעת, כי העסק עובד, 15 שנה היא עוסקת בגרפולוגיה כמקצוע, נלחמת למען ההכרה בו, אם לא כמדע אז לפחות כעוד כלי רציני המסייע לנתח את אופיים של בני האדם. בעבר, היא מעידה, המלחמות למען העניין היו בעינה כמעט מלחמת קודש, אבל היום היא מעדיפה למקד את האנרגיה שלה להרחבת עסקיה. האימפריה שהיא מקימה היא הגימיק הטוב ביותר שלה נגד כל המלעיזים.
בסיסה נשאר בחיפה, משרד עם פקסימיליה ומחשב המפעיל תכנה מיוחדת לגרפולוגיה. קורן מעסיקה 15 עובדים, בתוכם חמישה גרפולוגים מוסמכים, והיתר אסיסטנטים בחצי משרה ומזכירות. במקום פועלת גם כיתת לימוד לגרפולוגיה (קורס נמשך שלוש שנים), שבה עוברים כמאה תלמידים בשנה. בלונדון יש לה משרד פעיל, הפקסימיליה עובדת נון סטופ, וכל חודש נשלחת לאנגליה גרפולוגית מישראל. הפריצה היתה תוצאה של קשרים נכונים בזמן הנכון. הבעלים של חברת "הרון" רצה לאבטח את המפעלים שלו, שמע על המקצוענות הישראלית ופנה לחברת icts שבראשה עומד רפי סחרוב, ידיד ולקוח של חנה קורן. סחרוב שאל כיצד מקבלים עובדים חדשים ל"הרון", ונשיא החברה ענה בראיון אישי, .סחרוב הציע לשלב גם מבחן גרפולוגי.
ב"הרון" החליטו לבדוק את מהימנותה של הגרפולוגיה, ושלחו כתב-יד של אחת העובדות לארבעה גרפולוגים אנגליים. הדוחות שלהם נראו אמינים, אך מנהלי "הרון" התקשו להחליט במי מבין הגרפולוגים לבחור. סחרוב הציע להם להיעזר בחנה קורן."אלה היו דוחות שאנחנו כבר לא עושים שנים", היא אומרת, "זה היה משהו בסגנון אסטרולוגי, שהשתרע על פני חמישה עמודים, מלל אין סופי. לאף מנהל כוח אדם שצריך לקבל עובד לעבודה, אין כוח לקרוא כל כך הרבה. אמרתי לסחרוב שאני לא יכולה להמליץ על גרפולוג אחד מבין הארבעה, מבחינתי כולם אותו דבר.ואז הוא הציע שאני אעשה הדגמה. לקחתי את כתב –היד וכתבתי דוח קצר, שכלל תיאור אשיות, יחסי אנוש, אינטליגנציה ומהימנות. עמוד אחד בלבד, בלי לתאר את מערכת היחסים עם ההורים של הכותבת וכל מיני פרטים לא רלוונטיים לעבודתה כמזכירה. הדוח שלי נשלח לנשיא "הרון". בישיבת מנהלים הוחלט שאני אהיה הגרפולוגית של הקונצרן".
קורן התעקשה להמשיך לעבוד מישראל. "מבחינתם זו היתה החלטה קשה: כתבי- היד צריכים להישלח אלי עם שליח מיוחד, אי אפשר להעביר אותם בפקס, והקשר היומיומי עולה להם הרבה יותר מהתעריף הרגיל. בכל זאת, הם ממש מפגיזים בעבודה. כדי להיות קרובה יותר פתחתי משרד בלונדון, שאותו מנהלת אותה מזכירה, שכתב-היד שלה נשלח אלי ואל הגרפולוגים האנגלים. במקביל נוצרו קשרים עם ארה"ב ועם חברות בנות של "הרון".
עם "מרקס אנד ספנסר" התהליך היה שונה. "הם הזמינו אותי לפני ארבעה חודשים להרצאה. אחד ממנהלי כוח האדם שלהם שלח אלי את כתב-היד של אשתו, ניתחתי וכתבתי להם דוח. הם היו המומים. הוא בקש שבפעם הבאה שאגיע ללונדון, אבוא לפגישה איתו. בדרך לארה"ב נחתתי בלונדון, לא היה לי זמן לקבוע פגישה,ושוחחתי איתו בטלפון. הוא אמר שאין לו כוח לשנות את המדיניות הכוללת של "מרקס אנד ספנסר", והם עובדים בשיטות שלהם, בעיקר ראיון אישי, אבל במקרה שיתעוררו ספקות לגבי מועמדים לעבודה, הם ישתמשו בי.כנראה שיש להם הרבה ספקות כי יש לנו קשר טוב איתם".
היא עדיין לא עיכלה לגמרי את מעמדה החדש." הפקסימיליה במשרד שלי על הכרמל היא הדופק- פקס מלוס אנג'לס, מסן-פרנסיסקו, מסידני, כל הגלובוס אצלי במשרד, לא שאני רוצה לכבוש את העולם, לא שישראל קטנה עלי, אבל כייף לי כשאני רואה שהצלחתי במלחמה על הכבוד של המקצוע". לסידני, היא אומרת, הגיעה אפילו בלי להתאמץ. "התכתבתי פעם עם בחור שלמד והתעניין בגרפולוגיה, אף פעם לא פגשתי אותו.יום אחד הוא התגלגל לאוסטרליה וכתב לי שהוא רוצה לפתוח שם משרד לגרפולוגיה. הוא השקיע את הכסף ובקש שאני אעשה במחיר מיוחד. התוצאה-סיפר מצחיק: "אנה קורן, סידני, אוסטרליה".
עכשיו, תקופה של מיתון במשק, דווקא קורן מרגישה תקופה של פריחה כלכלית. מפעלים שבכל זאת קולטים עובדים, אינם מוכנים לטעות, רבים מהם נעזרים בגרפולוגים. מנהלים מעדיפים להשקיע עכשיו, כדי לחסוך אחר כך. קורן, מצידה, אינה מגדלת גבנון מעומס האחריות המוטלת עליה. היא טוענת שאף פעם היא לא ממליצה ממש לקבל או לדחות עובד. "אני טוענת שהגרפולוגיה היא עוד כלי לאבחון, וברור שהיא הרבה יותר עמוקה מראיון אישי. פעם מנהל אחד אמר לי: עד הגרפולוגיה הייתי מקבל אדם לעבודה על פי הרושם שעשתה עלי צורת הישיבה שלו, הבגדים ואופן הדיבור שלו".
לפני כמה שנים הודיעה קורן:"אם אטעה אפילו פעם אחת, אעזוב את המקצוע. זה כמו אצל מנתח מח, אם היד שלו רועדת פעם אחת, עליו לעזוב. אני מחזיקה בידי גורלות של בני אדם ואסור שתהיה לי טעות בהערכה." השנים עברו, היו גם טעויות, ואיתן התרככה קצת ההצהרה החד- משמעית. היום היא אומרת:"אסור לנו לטעות, אבל אני לא אתאבד אם יהיו טעויות".
קורן מוכנה לספר על טעות אחת, "טעות מקסימה". היא מכנה אותה. מנהל אחד קיבל מכתב שטנה מכוער ומלוכלך והוא היה מוכן לעשות הכול כדי לאתר את הכותב מבין 350 עובדיו. על פי כתב היד קבעה קורן שמדובר בבחורה מאוד קנאית, אסטטית מאוד כלפי חוץ, בעלת השכלה תיכונית, כנראה מרכיבה משקפיים, שגילה בסביבות ה30.
יום אחד הבחין מנהל כוח האדם באותו מקום העבודה בכתב יד שהזכיר לו את מכתב ההשמצה, והעבירו לקורן. הניתוח שלה קבע שזה אותו כתב יד.התברר שהכותב הוא גבר, הומוסקסואל. אגב, הוא אכן הרכיב משקפיים.
קורן:" אני לא חושבת שאני הכי טובה בעולם, אבל יש לי הכי הרבה ניסיון.לאף אחד אין אוסף כתבי יד כמו שלי יש. בראיון טלוויזיוני באנגליה שאל אותי המראיין, איך יתכן שבישראל הגרפולוגיה כל כך מפוצחת ואצלם לא. עניתי לו בשאלה:"איך זה שאתם נוסעים עד היום בצד שמאל?"
לגרפולוגיה, אם כן, יש כבר בישראל מעמד מכובד, ומנהלים הרחוקים מאמונות תפלות נעזרים בה דרך קבע. אבל כאשר קורן החלה לעסוק בכתבי-יד, היא עוד לא ידעה שזה מקצוע. בילדותה נהגה לקנות את כל עיתוני הילדים, שסיפקו כתבות על ילדים המבקשים רעים לעט.קורן כתבה להם, שניים שלושה מכתבים לכל אחד, וזה הספיק לה. היא לא התעניינה בתכנם של המכתבים, רק רצתה להתבונן בכתב- ידו של השולח. "כשעוד הייתי בגן", היא מספרת, "ירדתי פעם לתיבת הדואר, לראות אם הגיעו 'שנות טובות'. היה שם מכתב מהדוד מפריז. הסתכלתי על המעטפה ושאלתי את אמי אם הדוד חולה. היא פתחה את המעטפה, קראה את המכתב ונדהמה. הדוד אכן עבר ניתוח".
היום היא יודעת לספר שצורות שונות בכתב היד יכולות להעיד על מחלות ועל האיבר החולה בגוף. וזה מה שנשאר מתקוותה של אמה-שהיתה רופאה לראות את בתה בחלוק לבן. קורן לא למדה רפואה, אבל נרשמה למחלקה לכימיה בטכניון. אחרי כמה סמסטרים התחתנה,ילדה ופרשה מהלימודים. בתקופה שישבה בבית וגדלה את שתי בנותיה, הצילו אותה כתבי –היד מהשגרה של חיתולים-בישולים. היא למדה בכוחות עצמה, התעדכנה בחידושי הגרפולוגיה וניסתה להשתלב בענף כמקצוענית. הקפיצה הגדולה שלה היתה בגלי צה"ל, שם נתנו לה תכנית משלה בשם "תרגיל בחמש אצבעות".
קורן:"התחלתי את התכנית ב 76'. זאב ענר פנה אלי, הוא עשה אז תכנית עם אסטרולוג וכירולוג (קורא בכף היד), ורצה להשלים את השלישייה עם גרפולוג. די פחדתי מחשיפה ברדיו, אבל בסוף השתכנעתי והדוחות שלי זכו להצלחה גדולה. אז אמרתי לענר שאני לא מעוניינת להמשיך במסגרת הזו, כיוון שבעיניי הגרפולוגיה שווה יותר מאסטרולוגיה. ענר נדהם קצת אבל ויתר. צביקה שפירא, שהיה מפקד גל"ץ, שאל אם אני יכולה להחזיק קהל במשך שעתיים רצופות. לא נבהלתי מהרעיון, השבתי בחיוב. הקלטנו כל חודשיים שתי תכניות בפני קהל, כשאני מקבלת שלושה כתבי יד של אנשים מפורסמים, מבלי לדעת כמובן את זהותם, פרט לגילם ומינם, ומנתחת מול המיקרופון. ההצלחה היתה כבירה והתכנית רצה שנים".
ההצלחה עוררה ביקורת. אנשים טענו שלקורן יש זיכרון פנומנלי, והיא פשוט לומדת כתבי יד של אנשים מפורסמים, וכשהיא נתקלת בהם-אין לה בעיה לזהותם. עד היום, למרות השנים שעברו, למרות המעמד שרכשה, קורן אינה מצליחה לשמור על שלוותה כשהיא שומעת זאת. " איזה שטויות, בכל הקריירה שלי היו אולי 15 מקרים שבהם זיהיתי את האדם לפי כתב-ידו, ובתכנית בגל"ץ מיד אמרתי שאני מזהה את הכתב, לא רצתי עם זה קדימה. לא היה שום טריק בתכנית שלי, זו היתה תוצאה של המון שנות עבודה והתעניינות כמעט אובססיבית".
לקורן יש גם עכשיו פינה בתחנה הצבאית. בתה הבכורה מגישה בתחנה את "עצם הפז"ם", תכנית להכוונת חיילים משוחררים, וקורן האם מייעצת לחיילים בבחירת מקצוע על-פי מכתב ששלחו בכתב-ידם. היא עושה זאת בהתנדבות, אבל מכיוון המתחרים אפשר לשמוע רטינות. קורן, הם אומרים, תנצל כל פרצה כדי לעשות לעצמה יחסי ציבור, גם אם זה בתכנית של בתה.
בגל"ץ לא מתרגשים.דוברת התחנה אומרת שהיכרותה של קורן עם מאזיני גל"ץ חוזרת עד לתכניתה "תרגיל בחמש אצבעות", שבה השתתפה יותר מעשר שנים. גם קורן לא מתרגשת, היום היא כבר בטוחה בעצמה. את התואר "הכהן הגדול של הגרפולוגיה בישראל" היא משאירה ברצון לישראל אודם, שמסתפק בכתיבת ספרים. היא הולכת על "גרפולוגיה שימושית", כפי שקראה למכון שהקימה. המילה שימושית היא המפתח לכסף, כשהיא מנתחת כתב-יד של מועמד לתפקיד מנהל מפעל או מנהל מחלקה, היא גובה בישראל 1000 שקל ובחו"ל 1200 דולר. דוח אישי על מועמדים לחברות בקיבוצים ובמושבים, הכולל תיאור קצר של אישיות הכותב, יעלה למזמינים 570 שקל. בדיקת מהימנותו של בעל כתב-היד זולה הרבה יותר, רק 57 שקל.
קורן גאה מאוד לספר, שמאז הקימה את המכון, לפני 13 שנה, עברו בו 250 אלף כתבי-יד שמישהו שילם עבור בדיקתם. מדובר בהכנסה ממוצעת של מאה אלף שקל בחודש, אם לא יותר.
אז לא כל כך מטריד אותה עכשיו אם גרפולוגיה נחשבת למדע או לא. "פעם היה לי מאוד חשוב להוכיח עד כמה הגרפולוגיה חשובה ואי אפשר בלעדיה. לימדתי המון אנשים, חשבתי שככל שיעסקו במקצוע יותר אנשים, כל יהיה קשה להתעלם ממנו. היום אני עושה רק לביתי, דואגת למכון, רוצה לקבל כמה שיותר דוחות לניתוח". וחוץ מזה יש לה תחביב, איסוף כתבי-יד עתיקים. בידיים רועדות היא שולפת קלף מהמאה ה-16 בכתב-ידו של סופר- אמן, ומתרגשת ממנו הרבה יותר מאשר מן הפקס שהגיע עכשיו מ"מרקס אנד ספנסר".
היא גם הפסיקה להתרגש מטענות הפסיכולוגים, שאינם מוכנים להכיר בערכה של הגרפולוגיה. על טענותיהם היא מעדיפה לענות בנימה פילוסופית: "איפה היתה הפסיכולוגיה לפני מאה שנה, הרי הפסיכיאטרים לא היו מוכנים שפסיכולוגים יתקרבו למטופלים שלהם. הפסיכולוגיה היתה אז בדיוק במקום שהגרפולוגיה נמצאת היום. בעוד מאה שנה יעמדו אלפי מועמדים בתור גם ללימודי גרפולוגיה באוניברסיטה." לפני כמה שנים פורסם מחקר של שני פסיכולוגים מהאוניברסיטה העברית, מרדכי בן שחר ומאיה בר-הלל, שאת מסקנותיו אפשר לסכם בארבע מילים: הגרפולוגיה לא שווה כלום.חנה קורן התגייסה אז למאמץ להוכיח את ההיפך. היום היא אומרת: "אין לי כוח לפסיכולוגים, הם נורא קשים, נורא מאוימים מאיתנו, ואני מוותרת."
היא לא מוותרת כשהיא רוצה לראות כתב-יד. בחביבות, אבל בעקשנות, היא מנסה לספק את תאוותה, וכל כמה דקות היא משחילה את השאלה:"נו, אז תתני לי לראות את כתב- היד שלך?" אפילו בפרידה, ליד הדלת, היא אומרת, אני עוד אשיג את כתב-היד שלך. זה נשמע כמו איום.
היא מודה שנכנסה בין השורות של הילדות שלה, לוותה את כתבי-ידן מרגע שאחזו בעיפרון. חברים שלה נמנעים לכתוב לה מכתבים, או שהם מתקתקים אותם במכונת כתיבה. הנועזים שבהם, הכותבים בכתב-ידם, פותחים את המכתב במילים "מה שלומי". חנה קורן כבר תספר להם על מצבי הרוח שלהם ואם, חלילה, מסתתרת בגופם מחלה. זו אולי גם הסיבה לכך שקורן אינה מסגירה את כתב-ידה, גם לא בחתימה שעלולה להסגיר משהו מאישיותה. על מכתביה היא חותמת בראשי תיבות בלבד, והיא לא חורגת ממנהגה גם כשמדובר בדוחות שהיא מגישה ל"הרון" ול"מרקס אנד ספנסר".
