אלינור איתם
פורסם ב"הורים וילדים": במרץ 2009
התבוננות בציורי ילדים חושפת אותנו לעולם הפנימי שלהם ומלמדת על דימויים העצמי, על כישוריהם המיוחדים, על רצונותיהם ועל קשיים או מצוקות שלהם. איך מתבוננים בציוריו של הילד? למה חשוב לשמור ציורים מתקופות שונות בחיים? ואין נעודד אותו להשתמש בציור חופשי ככלי לביטוי עצמי? עולמם המצויר של הילדים
בוודאי יצא לכם לא אחת להתבונן בציור שמצייר ילדכם ולשאול את בעצמכם מה הוא מספר דרנו. ציורים הם ביטוי חופשי לעולם הפנימי, ולכן ניתן ללמוד מהם על עולמו של המצייר, אמנים רבים הצליחו לבטא בעזרת מכחול או עיפרון פחם מצב נפשי, הלך רוח, עמדה או מסקנות שהסיקו על עולמם. אז נכון שרובנו, ההורים, לא החזקנו כבר מזמן עיפרון או צבע ביד, אבל הילדים שלנו מרבים לצייר את התרשמותם מהעולם כבר מגיל צעיר, ובדרך זו הם בעצם מאפשרים לנו ללמוד מציוריהם לא מעט: על מצב רוחם, על הדימוי העצמי שלהם, על שאיפותיהם ויכולותיהם. המידע שכקבל יוכל לסייע לנו בהתלבטויות שוכות הקשורות לדרך החינוך שבה אנו נוקטים, להסיק מסקנות על
אופי היחסים הנרקמים בין הילד לבני משפחתו או בינו לבין חבריו, וכמובן ללמוד על קשיים או על מצוקות שהוא עלול לחוות.
חנה קורן, מנהלת מכון "חנה קורן" לגרפולוגיה, מפרטת את האיכויות המיוחדות של הציור ככלי ביטוי עבור ילדים: "הציור משמש עבור הילד כמו 'שפה' נוספת.
ילדים המתקשים להתבטא בעל פה מפחת גילם, אחרים המתקשים לשתף ברגשות ובמחשבות שלהם, או כאלה החוששים לדבר על נושאים מסוימים בגלל ביקורת מהסביבה יכולים – ולעיתים קרובות גם גוטים באופן טבעי – להשתמש ביצירה בתור אפיק חופשי תתוה לביטוי". לדברי קורן, לעיתים ילד חווה רגשות סותדיכ ומבלבלים, שאינם ברורים לו עצמו. אולם כשהוא נוטל לידיו כלי ציור – טושים, עפרונות צבעוניים, צבעי גואש או צבעי ידיים – הוא כבר לא נזקק לאוצר מילים, הוא לא נדרש להגות את המילים באופן נהיר ולא נאלץ לרדת לעומק תחושותיו כדי להבין אותן. "דרך היצירה ילד יכול לספר על עצמו ועל עולו הפנימי בחופשיות, בלי לדבר", היא אומרת.
מיכל וימר, גרפולוגית מומחית ומפענחת ציורי ילדים, מתגרת הספר "ציור, מדברים" בהוצאת מנטור, מציינת כי במשך שנים רבות נטו להתייחס לציורי ילדים רק בהקשר של התאמה לנורמה. בשנות העשרים של המאה שעברה פותח "מבחן גודנאף", שעל פיו נאספו פרטים מהציור של הילד ולפי כמות הפרט' הסיקו על רמת האינטליגנציה שלו. המחשבה היתה שככל שילד מצייר יותר פרט'
בדמות האנושית, כך הוא נבון יותר משום שהוא מבחין בפרטים. מחקרים אקדמיים שנערכו ב-50 השנים האחרונות הראו שציורי ילדים הם עולם מורכב הרבה יותר מספירה של אלמנטים בציור, מכיוון שהם מבטאים את העולם הפנימי של הילד ולא רק את יכולותיהם הטכניות או יכולת האבחנה שלהם בפרטים. מעבר לכך, פותחה התבוננות רחבה יותר על עולם האינטליגנציות: הבדיקה שנערכת כיום היא מעמיקה ומורכבת מהתבוננות בציור על פי אינטליגנציות מרובות.
וימר מציינת כי בשנות הארבעים פותח מבחן של הפסיכולוגית קארן מכובר שתרומתו הגדולה לתחום נבעה מכך שהוא הסב את תשומת הלב לעובדה שציורים הם כלי ביטוי לייצוג תכנים פנימיים מעולמו של המצייר. "בעיקר כאשר מדובר בילדים קטנים המתקשים להסביר את הרגשות שלהם בא,
מילולי, והציורים מהווים אמצעי ביטוי חופשי עבורם", מסבירה וימר. "מכאן התפתחה במקביל תורה שלמה של ניתוח ציורי ילדים גם כדי לאתר מקרים של הזנחה או התעללות", היא מסבירה.
ישנם אנשי מקצוע ותרפיסטים באמנות המתמחים בפענוח ציורי ילדים ובמתן פירוש לעולם הפנימי המשתקף מהם, אבל מתברר שגם ההורה הפשוט יכול להפיק מהציורים של ילדיו ידע רב שיתרום לו ולילד מהיבטים רבים. בכתבה שלפניכם ביקשנו להבין איך עושים את זה.
כתבי יד לצד ציורים
איך מפענחים בפועל את ציורי הילדים? קורן מסבירה שמלאכת הציור כמוה ככתיבה אצל אנשים מבוגרים. הילד משליך את עולמו הפנימי על הדף באופן שבו המבוגר כותב את הגיגיו על הנייר, ולכן יש דמיון רב בין אבחון כתב יד לבין פענוח ציורים. עם זאת, לכל שיטה יש מאפיינים הייחודיים לה, ולכן כשמדובר בילד שכבר כותב רצוי לקבל ממנו, בנוסף לציורים מתקופות שונות, גם כתבי יד.
"אם הילד נכון לשתף פעולה אפשר גם להציע לו לצייר לפי הנושאים שמאפשרים למנתח הציורים להשתמש בכלים מדויקים יותר: ציור עץ, משפחה, משפחה בפעולה, ילד או בית", אומרת קורן.
אבל איך אנחנו, ההורים, יכולים ללמוד מציורי הילדים שלנו?
וימר כסבירה: "ישנם כמה היבטים מעניינים שההורה יכול להפיק מהציור של הילד. ראשית, כדאי לדעת שלציור הילד ישנם שלבי התפתחות אוניברסליים. כלומר, כאשר ילד ישראלי בן שלוש וחצי או ארבע מצייר דמות אדם הנראית כמו ראשן, הוא בעצם מצייר כמו בן גילו באנגליה, ברוסיה או ביפן. מתוך הציור הילדי אפשר לראות גם תפיסה כמותית והבנה של מושגים חשבוניים שונים, תשומת לב לפרטים, זיכרון שמיעתי וזיהוי צלילים, אוצר מילים ועוד.
אלה יכולות שהביטוי שלהן בציורי ילדים הוא אוניברסלי. אולם בנוסף, באמצעות, הציורים, אפשר ללכוד על תמונת עולמו של הילד ולהבין מתוכה מהם הקשיים שהוא חווה, לצד הכישרונות שמאפשרים לו לצמוח ולגלות פתרונות שמתאימים לאופיו. למשל, הילד מצייר את עצמו, ומתוך כך אפשר ללמדך הרבה על איך שהוא חווה את הסביבה. כמו כן אפשר לראות מעברי מגורים של המשפחה והאופן שבו הם השפיעו על ההתפתחות של הילד".
וימר סבורה כי באמצעות ציוריו של הילד, ההורים יכולים להשלים את הפאזל בניסיון להבין את עולמו. "לפעמים הילדים מתנהלים באופן שאינו ברור להורים. הם משנים את התנהגותם ואינם כמו שאנחנו רגילים לראות אותם: הם עצבניים יותר, מתביישים פתאום או פוחדים מסיבה לא ברורה. מכיוון שהציורים מדברים בעד עצמם, הם מבטאים תכנים שהם מעבר למילים – כלומר את מה שהילדים שומרים בבטן.
"האבחון הוא תהליך מורכב שבו אוספים יותר מ-30 ציורים מתקופות גיל שונות ומתבוננים בהם בהגדלה ב'מכשיר מיוחד'. ההסתכלות צריכה להיות מעמיקה על למעלה מ- 80 סיכונים המצטלבים בווריאציות שונות בכל הציורים. למשל: לחץ כלי הכתיבה על הדף, עובי הקו, סגנון התנועה של הציור ועוד. כמו כן נבדקים בחירת החוכרים שבהם הילד משתמש, שילובי הצבעים וסגנונות הציור התוכניים, לשם האבחון נאספים ציורים שהילד צייר בהקשרים שונים, מכיוון שציורים שציורו בגן, למשל, הם לעיתים שונים מציורים שצוירו בבית או בחוג יצירה".
וימר מציינת, כי במקביל רצוי לבחון גם את ציורי האחים והאחיות של הילד ואת כתבי היד של ההורים, המורה או הגננת (אם אלה מסכימים לתת את כתבי ידם).
לכן, מאבחן מקצועי יבקש לא אחת לצרף גם את החומרים האלה לאבחון. "מתוך כתבי היד של המבוגרים המטפלים בילד אפשר ללמוד מה חשוב להם ומה ה'אני מאמין' שלהם בגידול (בחינוך ילדים. המטרה שלנו היא לא לתת להם ציון, אלא להציע להורים ולסגל החינוכי כלים טובים ויעילים יותר, שבאמצעותם יוכלו לסייע לילד להפיק את המירב מכל מערכת בעקבות הכרת כישוריו ורצונותיו".
וימר מדגימה מניסיונה מקרה שבו ההסתכלות על כתבי היד של ההורים והמורה סייעה רבות להבנת עולמו הפנימי של הילד. "הגיעו אלי לאבחון זוג הורים שכתב ידם העיד, בין היתר, על כך שהישגים לא חשובים להם בכלל. לעומתם, בנם הלומד בכיתה א' הביע בציוריו צורך גדול בהישגיות ובתחרות. אמו ואביו ניסו להרגיעו שלא יתעצב אם הוא אינו מצליח במבחן או מקבל ציון לא גבוה, ואילו הילד היה מתוסכל מתגובותיהם אלה משום שהאני הפנימי שלו רצה להתחרות והוא נזקק למחמאות על הצלחות.
"בתוך השיחה עם ההורים למדתי שאכן 'האני מאמין' שלהם מתנגד להישגיות בלימודים, אבל באמצעות עבודה משותפת איתם הגענו למסקנה שהישגים חשובים מאוד לילד ולכן עליהם לתת לכך מקום בדו שיח עימו. כשילד נופל ואנחנו אומרים לו: 'כלום לא קרה', אנחנו בעצם לא מכילים את החוויה הפנימית שמשהו לא נעים קרה לו והוא מבקש נחמה. באותה מידה, אם נגיד לילד הספציפי הזה 'הציון בהכתבה לא חשוב' נקשה עליו להבין את רגשותיו, מכיוון שמבחינתו הציון מאוד חשוב, אבל אמא ואבא לא קשובים לצורך שלו לקבל מחמאה על ההצלחה או נחמה כשלא מצליח לו", מדגימה וימר.
כלומר, במקרה הזה לא היה די בציוריו של הילד?
"לא, כי אלמלא הייתי רואה את כתבי היד של ההורים הייתי חושבת שהם אלה שמדרבנים את הילד שלהם להצליח, ואולי הייתי נוהגת באופן אחר. בזכות המידע שאספתי יכולתי להנחות את ההורים להכיל את הצורך בהישגיות ,לשקף אותו. במקום להגיד 'זה לא חשוב', הם החלו להשתמש במשפטים כמו: 'אנחנו רואים שחשוב לך מאוד להצליח. מאוד חשוב לך להיות תלמיד טוב ולקבל ציון גבוה בהכתבה'. אם לא הייתי יודעת מהי תפיסתם, ייתכן שהייתי מציעה להם להגיד לילד מה שהם ממילא אומרים לו מדי יום, ואז הילד היה ממשיך לחוות את התסכול הנובע מחוסר ההכלה של הצורך שלו בהישגיות. כשיש בעיה ומחפשים תשובה לשאלה כדאי ואפשר להיעזר בציורים, אך הציורים הם רק פן אחד לפתרון הבעיה".
זיהוי היכולת והכישורים בציורים
האם ציורי הילד יכולים ללמד על האינטליגנציה שלו? וימר מציינת כי אינטליגנציה היא אחד הדברים המאותרים בציורים, אך היא כמובן לא היחידה. "לא הייתי מציעה להסתכל על הציור בפריזמה כל כך צרה", היא אומרת. "ראשית, היום כבר לא מתייחסים למושג אינטליגנציה כמקשה אחת אלא מדברים על 'ריבוי אינטליגנציות'. בציור אפשר ללמוד על האינטליגנציות האלה, שאני מעדיפה לכנות 'יכולות וכישורים' – אלו, אגב, עשויים להתפתח ולהשתנות עם השנים, וטוב שכך".
ובכל זאת, באמצעות ציורי הילדים אפשר ללמוד, למשל, על החשיבה הכמותית של הילד, על היכולת המילולית ועל אוצר המילים שלו. "כשמביטים על ציוריו של ילד על פני תקופת זמן נרחבת, ניתן ללמוד על מגמות שינוי והתפתחות. אני לא ממליצה לשפוט את היצירה הילדית במונחים נוקשים של התאמה לנורמה. בבואי לבחון את ציורי הילד, איני משווה אותם בראש ובראשונה לציורי ילדים אחרים בני אותו גיל, אלא לגרף ההתפתחותי האישי של הילד עצמו", מסבירה וימר. "ייתכן, למשל, שילד בן ארבע עדיין נוהג לשרבט, בשונה מחבריו שהחלו לצייר דמויות אנושיות, אך הדבר אינו בהכרח מעיד על עיכוב התפתחותי או על יכולת ציור המתאימה לשלב התפתחותי מוקדם יותר מגילו.
גם תהליך ההתפתחות והמעבר בין השלבים משתנה מילד לילד, וניתן למצוא ציורים של ילדים שפסחו על אחד השלבים או כסוגו לשלב מוקדם יותר, ורק לאחר הנסיגה המשיכו בהתקדמות".
הציורים יכולים לספק מידע לא רק על האינטליגנציה השכלית של הילד, כי אם גם על האינטליגנציה הרגשית. הוריו של אריאל מספרים כיצד אבחון שנעשה דרך ציוריו סייע להם בהחלטה אם להשאירו בגן שנה נוספת או להעלותו לכיתה א', כאשר היה בן חמש. "אריאל ילד נבון וחברותי, אולם מכיוון שהוא יליד דצמבר הגננת המליצה לנו להשאירו בגן שנה נוספת", מספרת אמו, גלית.
"הסיבה היא שעל פי התנהגותו בגן הוא עדיין לא היה בשל, לדעת הגננת, להתמודד עם אתגרים של ישיבה ממושכת בשיעור ושמירה על ריכוז במשך יום לימודים מלא". ההורים, מצידם, חוו את אריאל כילד נבון ובשל רגשית להתמודד עם משימות לימודיות, וכדי לענות על שאלת בשלותו לכיתה א' הם ביקשו להיעזר באבחון בעזרת ציוריו. "המאבחנת ביקשה מאיתנו לאסוף ציורים מתקופות גיל שונות", מספרת האם, "ואז הבנו עד כמה חשוב לשמור ציורים מכל תקופת גיל ואפילו את השרבוטים שנראים לנו, ההורים, כלא מעניינים. לשמחתנו שמרנו שרבוט מגיל שלוש וכמה ציורים מגן טרום חובה. במשך כחודשיים אספנו ציורים שאריאל צייר בבית ובגן, אצל חברים ובחוגי יצירה. המאבחנת בחנה את הציורים ואני הופתעתי מרמת הדיוק של אבחנותיה. מתוך ציוריו, ומבלי שפגשה את אריאל, היא ידעה לספר אפילו שיש לו תלתלים ארוכים שעליהם הוא מקבל מחמאות רבות. היא סימנה נקודות שונות של אירועים בחייו ובחיי המשפחה שהשפיעו עליו ועל אופיו.
מתוך הציורים עלה ההבדל הגדול בין האופן שבו הרגיש אריאל בגן הקודם לבין תחושותיו בגן הנוכחי. המאבחנת סייעה לנו בכך שמנתה את כישרונותיו הבולטים, שהעידו על כך שהוא בשל ללמידה. אבחנותיה סייעו לנו להחליט להעלותו לכיתה א"'.
וימר מדגישה כי מעבר לכישורים וליכולות קוגניטיביות, ציורי ילדים יכולים לענות על שאלות ממגוון תחומים, רגשיים ואף גופניים: דרך ציורי ילדים ניתן לקבל מענה בכל הקשור לדימוי גוף, כמו הרטבה, בשלות לגמילה מחיתולים, עודף משקל, התמודדות עם מחלה ועוד. כך גם בכל הנוגע לעולמו הרגשי של הילד: דימוי עצמי, תפקוד חברתי, פחדים, דפוסי שינה, וגם התנהגויות ספציפיות יותר כמו יחסי אחים או כל נושא אחר העולה בדינמיקה שבין הורים לילדים. מעבר לכך, אפשר למשל לאתר חולשה באזור הכתפיים שמשפיעה על איכות המוטוריקה העדינה. פעמים רבות, אני מפנה הורים לריפוי בעיסוק ובאמצעות פנייה זו נחסכים מהילד קשיים בכיתה א' בעת לימוד הכתיבה. מנעבר לבדיקה המוטורית, הציורים מספרים לנו האם הילד מוכן לכיתה א' גם מבחינה רגשית וקוגניטיבית".
ציורי ילדים יכולים לספר אפילו על רגישות תחושתית או בעיות קשב וריכוז.
"אפשר לראות אם הקושי להתרכז נובע מחרדה על בסיס רגשי או על בסיס אורגני, או משילוב של השניים. אפשר גם לראות שלבי התפתחות ברצף הציורים וללמוד על אתגרים שאיתם מתמודד הילד", מבהירה וימר.
ומה לגבי קשיים ומצוקות?
חוקרי ילדים נעזרים בציור רבות כדי ללמוד על הזנחה או על התעללות שעברו ילדים, בזכות העובדה שהביטוי האמנותי משחרר את הילד מהצורך לספר על קורותיו באופן מילולי כשמדובר בהתמודדות עם חוויות טראומתיות. במקרים אלה, חשוב שהאבחון ייעשה על ידי איש מקצוע, אולם גם אצל אנשים שאינם בקיאים יכולה להדלק נורה אדומה עם מעט ידע בנושא.
קורן מונה את הסימנים הבולטים בציורי ילדים שיכולים להעיד על קושי רגשי או מצוקה מכל סוג: "ציורים קטנים מאוד ולא פרופורציונאליים לגודל הדף, שימוש בלחץ חלש מאוד או חזק מאוד, הצללות רבות או השחרות, הדגשה, הקטנה או עיוות של אברי גוף שונים, מבע הפנים של הדמויות המצוירות, שימוש בצבעים קודרים באופן עקבי, רגרסיה בשלבי ציור בהתאם לגיל ההתפתחות של הילד, מיקום הציור בדף, הימצאותן של דמויות מעוותות או מפלצתיות; קו נוקשה מדי, השמטות חוזרות של אברים ספציפיים כמובן בהתאם ליכולת הטכנית של המצייר, ועוד".
לרשימה הזו היא מציעה, כמובן, להתייחס בזהירות, מכיוון שהתבוננות מקרית בציור של ילד עלולה לגרום לפירושים מרחיקי לכת שלא תמיד תואמים את "כוונת המצייר". חישבו לדוגמה על מצב שבו ילד מצא צבע שחור ובעודו שמח על המציאה הרחק מעיניה של אמא, החליט למלא בחדווה בצבע הזה דפים רבים. במקרה הזה הרי אין כל משמעות לצבע, מכיוון שמדובר בצבע היחיד שהיה זמין לו. "זו הסיבה שרק כאשר בוחנים ציורים של הילד מתקופות שונות ובאזורי ציור שונים ניתן לגלות שהוא מתמיד בבחירה של צבע מסוים ולייחס לבחירת הצבע הזה חשיבות. מצבי רוח זמניים ומצבים נפשיים שונים יכולים בהחלט להשפיע על בחירת צבעים", היא מסבירה.
ד"ר זורון לדרר, מומחית לגיל הרך ממכללת "סמינר הקיבוצים", מציעה אף היא להיזהר מניסיון לא מקצועי לפענח ציורי ילדים. "גננות לא פעם מסתכלות על ציור בצבעים כהים כאילו הוא מאותת על מצוקה או פחדים. אמנם ישנם מצבים שבהם הפירוש הזה נכון, אך ניתן לומר שעל פי רוב מדובר בפירוש קיצוני", היא אומרת. "נגיד על צבע שהוא מבטא רגש כזה או אחר רק לאחר שנשללו כל ההסברים האחרים. בגיל הרך דווקא מומלץ להציע לילד צבעים כהים לציור, מכיוון שכאשר היכולת המוטורית אינה טובה דיה השימוש בצבעים כהים מפיק תוצאה על הנייר גם אם הלחץ על הצבע הוא חלש. במילים אחרות, כל מגע עם הנייר מתגמל מכיוון שהילד רואה תוצאה של פעולת השרבוט גם כשהוא עדיין לא מסוגל לאחוז בכלי הכתיבה וללחוץ מספיק חזק על הנייר. כאשר משתמשים בצבעים רבים וכהים די בלחץ עדין מאוד כדי לקבל תוצאה והתוצאה הזו חשובה לילד, כי לאחר שיראה ברכה לעמלו הוא ימשיך לצייר.
"במקרים אחרים נראה למשל ציור של ילד בוגר, הנראה כשייך לשלב התפתחותי מוקדם יותר.
גם כאן לא הייתי מציעה לקפוץ להסקת מסקנות לגבי מצבו הקוגניטיבי או הרגשי. כאשר מפענחים ציורי ילדים, הפירוש הרגשי או הקוגניטיבי צריך להיות הפירוש האחרון שניתן לציור, ורק לאחר שמאבחן מקצועי התבונן בו לעומק. למאבחנים מומלץ תמיד להתחיל משאילת שאלות הנוגעות ליכולות המוטוריות והפיזיות של הילד, מכיוון שאם המוטוריקה העדינה אינה טובה דיה הילד יתקשה לצייר. לעיתים הוא יטיח את כלי הכתיבה בנייר לא משום שהוא כועס, אלא משום שהוא מתקשה לכוון את כלי הכתיבה מכיוון ששרירי כף ידו חלשים עדיין. באותה מידה, אם הילד סובל מבעיית ראייה הדבר יתבטא באופן מסוים בציוריו. במקרים כאלה נראה לא אחת שלאחר שיותאמו לו משקפיים או שהוא יתגבר על הבעיה המוטורית באמצעות ריפוי בעיסוק, הוא לפתע יתחיל לצייר באופן שונה לחלוטין".
הציור כמגרש משחקים
ד"ר לדרר סבורה כי תחת השאלה מה אנחנו יכולים ללמוד כציוריו של הילד, חשוב שנשאל שאלה לא פחות חשובה: מה לומד הילד תור כדי ציור? "הציור הוא מגרש משחקים", היא אומרת, "דרכו לומד הילד לתכנן, ודרכו הוא מתלכלך ולומד על איכותם של חומרים. העיסוק בציור מביא את הילד ללמוד על העולם סביבו: ישנם צבעים שנשפכים או נוזלים, וכאשר הוא מנסה לצייר בעזרתם הוא לומד שלא כל דבר הוא בר שליטה, המגע של כל חומר הוא שונה, המרקם שונה – מחוספס או חלק, רטוב או יבש. כל גילוי כזה הוא חלק חשוב בהתפתחות של הילד. הציור הוא גם פעולה שבסופה יש תוצר, ולכן עבור הילד היצירה היא מתגמלת מאוד מבחינה רגשית".
איך נוכל לעזור לילדים לשכלל את יכולת הציור שלהם?
"חשוב לדעת כי הדרך היחידה של ילד ללמוד את המיומנות החשובה הזו, היא באמצעות ניסוי וטעייה. אין שום דרך ללמד ילד לצייר מלבד לתת לו להתנסות במלאכה הזה בכוחות עצמו", מסבירה ד"ר לדרר. "מכיוון שהלימוד נעשה דרך ניסוי וטעייה, לא די בכך שניתן לו לצייר פעם בשבוע, אלא עליו להתנסות עשרות פעמים עד שיצליח לצייר צורה סגורה או קו ישר. ילד צריך לנסות שוב ושוב את אותה תנועה באותו חומר ובאותו מקום כדי ללמוד, למשל, שאם מזיזים את היד מלמעלה למטה נוצר קו אנכי (אם מזיזים את היד באופן אחר אפשר ליציר משהו יותר עגלגל. כדי שיוכל להפנים את המסקנות, עלינו לתת לילד להתנסות בחומרים השונים, בגן או בבית, פעמים רבות. "כאשר הילד מצייר כדאי לשבת לידו ולתווך עבורו את היצירה שלו, אפשר להגיד למשל: 'איזו צורה מעניינת ציירת היום'. אם משאירים לו את כלי הציור ועוזבים אותו לנפשו, המסר שהוא מבין לגבי הציור הוא שמדובר בפעולה לא חשובה. כאשר מבוגר מתעניין בנעשה, הילד מבין שהוא עוסק בפעילות חשובה שראוי לשקוע בה. כמו כן, כדאי להמעיט ככל האפשר בדפי צביעה מאוירים, כי הציור צריך להיות חופשי, הנייר צריך להיות 'מגרש המשחקים' של הילד (לאפשר לו להתנסות בציור בחופשיות וללא הנחיה".
משרבוט ועד ראשן
שלושה שלבים בהתפתחות הציור בגיל הרך
בספרה "ציורים מדברים" מסבירה מיכל וימר איך משתקפים בציורים שלבי ההתפתחות, תפיסת הגוף והדימוי העצמי של הילד, תפיסתו את המשפחה ואת ביתו, ומשמעות בחירת הצבעים שנעשית על ידו. הספר הצבעוני מראה דוגמאות מעניינות של ציורים שצויירו על ידי ילדים. הקטע הבא לוח מתוך הספר ומתאר את שלבי התפתחות הציור בגיל הרך:
* שלב השרבוט הספונטני, גיל 2.5 – 1.5: בסביבות גיל צשנתיים הילד אוחז בטוש או בצבע בצורה גסה ומשרבט על הדף. לעין בלתי מיומנת זה נראה כמו "קשקוש בלבוש" אחד מתמשך, אך עם זאת, ניתן בפירוש לראות כיצד ילדים מפיקים סגנונות שרבוט השונים זה מזה ומאפיינים את יצירתם הייחודית. בשלב זה, הילד מייחס חשיסות רבה לעצם התנועה שבתהליך, נהנה מהחוויה החושית ומהתזוזה על הדף. הקווים מתחילים ומפסיקים באופן אקראי, ואם מופיעות צורות גיאומטריות בציור הן לרוב מצוירות באופן לא עקבי או מסודר. מבחינה פסיכולוגית, מתייחס פרויד בגילאים האלו לשלב האוראלי, במהלכו מכניסים הילדים את הצבעים לפה וטועמים את הצבע או הטוש כחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה (ולכן חשוב לתת להם צבעים לציור המיועדים לגיל הרך, כאלה שאינם רעילים).
רק כאשר הילד מרגיש שרכש את המיומנות התנועתית של שלב זה, ומתחילה קואורדינציה ראשונית בין מוח-עין-יד, יעברו הציורים לשלב הבא.
* שלב השרבוט המובנה, גיל 3.5 – 2.5: עתה, מתחיל הילד לנסות ולתכנן את הציור שלפניו. לעיתים ממלא הילד דפים שלמים בניסיונות חוזרים ונשנים על אותה צורה. החזרתיות הזו מעידה על ניסוי וטעייה. רק לאחר ניסיונות רבים ילד לומר לכוון את התנועה של ידו כדי לצייר את מה שרצה לצייר. בשלב זה, ניתן להבחין בילדים שבוחנים את מה שציירו כבר במהלך הציור או אפילו בטרם התחילו ונותנים לו שם: חילזון, כלב נובח האו האו. לקראת סוף שלב זה,עם גיבוש המיומנות בציור עיגול, מתחילה להופיע דמות אדם. בספרות מכנים זו 'דמות ראשן' כשהילד מסמן בקווים היוצאים מהעיגול את ארבעת הגפיים.
* שלב טרום סכימה, גיל 4.5 – 3.5: בשלב זה הילד משתדל לתכנן את יצירתו, בנוסף לשם שהוא מעניק לה בסיום התהליך. בציורים מתחילים להופיע תיאורים המוכרים למבוגרים: פרח, בית, עץ, מכונית ועוד, אך הילד עדיין לא מייחס חשיבות ליחסים בין העצמים השונים שבציור. כתוצאה מכך, נוצרים לפעמים רשמים בלתי הגיוניים, אך מבחינת הילד הם מוצלחים משום שהם מתעדים את המאפיינים והפונקציות שיש באותו חפץ, למשל מכונית בעלת שלושה גלגלים, למרות שבמציאות נקודת מבט זו היא בלתי אפשרית. לאחר שלב זה יופיע שלב הסכימה שבמסגרתו תתחיל התייחסות ריאלית גם בציורים ובבחירת הצבעים והילד ינסה לצייר עצמים בגדלים ובמיקומים שונים על הדף.
שלבי הציור ממשיכים להתפתח בדרך כלל עד גיל 15 – 14, ואז רוב בני הנוער זונחים את פעילות הציור לטובת הכתיבה.
