כתיבה מהירה לעומת כתיבה איטית.
מהירות הכתיבה הינה אחד האלמנטים הבסיסיים והחשובים ביותר בעת בדיקת כתב היד וניתוחו, כמעט כל סימן גרפי נמדד ביחס למהירות הכתיבה.
כתב יד הוא למעשה תנועה שנרשמת. בואו נחשוב יחד, מה גורם לאדם ללכת לאט? לדבר, לעשות, להגיב, לכתוב לאט? הסיבות יכולת להיות רבות ומגוונות.
מזג איטי, עצלות, עייפות, דכדוך, דיכאון, זהירות, פחד מחשיפה, מופנמות, חשש מעשיית טעויות, צורך בבדיקה מקדימה, לפעמים גם תחמנות וערמומיות, משחק והעמדת פנים, פחדים, חרדות, וגם כפייתיות, רמה אישית נמוכה, פיגור, חוסר בקיאות בשפה….
סיבות שונות, מניעים שונים, על כן גם הביטוי בכתב היד יהיה שונה.
העצלים והעייפים, לעיתים קרובות כתב היד שלהם נגרר על פני הניר, לא מוקפד ולא מסודר כאילו העט מוליך את היד ולא להיפך. לעומתם "הזהירים", אלו בודקים כל דבר, פעולה או תהליך לפרטי פרטים, מחויבים לדיוק ולאיכות, פרפקציוניסטים. לאלו חשוב להתבונן לעומק, לתכנן ולארגן את פעילותם מראש. חשוב להם להיערך, לבצע באופן העונה על דרישותיהם הגבוהות והמחמירות.
אלו יקפידו, לרוב, על עיצוב מדויק יותר. הזווית תהיה לרוב ישרה, הלחץ יהיה בריא יותר, נמצא תיקונים המעידים תחושה פנימית המבקשת תיקון לטעות שנעשתה. נראה התייחסות לארגון ואחידות ברוב מרכיבי הכתב השונים. התמונה הכללית תהיה תמונה של ביקורת פנימית, ריסון, איפוק.
חשוב מאד להדגיש, שישנם לא מעט כותבים זהירים, ביקורתיים ופרפקציוניסטים שכתיבתם מהירה, שמסוגלים "לתקתק" דברים במהירות אך במדויק. אלו אינם שייכים לקבוצה זו ועליהם נרחיב את הדיבור בפעם אחרת.
"החרדתים" הם אותם אנשים החוששים מנקיטת צעד בלתי מבוקר, ולו הקטן ביותר, שכן לכל דבר יש משמעות שעלולה לסכן את עולמם הפנימי והחיצוני.
הם מתבצרים בעולמם המוכר והידוע וכל שינוי מערער את ביטחונם הרעוע גם כך. הם יכולים להיות בעלי דרישות כל כך מחמירות מעצמם או שנתונים תחת דרישות חיצוניות כל כך גבוהות שברור להם שאין להם שום יכולת לעמוד בהן. הם "נמעכים" תחת כובד המציאות. הסובייקטיבית, לרוב, רצוי לומר.
בכתביהם נמצא קיפאון. הם נצמדים לשורה אמיתית או דמיונית, לשולי הפתיחה או לכל סימן חיצוני אחר. בכתב אין תנועה. הקו כאילו "מת". בדרך כלל הלחץ מאוד חזק והקו מתחיל ומסתיים בצורה גדומה. לעיתים הכתב ידמה ל"פונט" היוצא מתוך המחשב.
נתבונן בהבדלים שבין שלוש הקבוצות:
בקבוצה ראשונה, הדחפים כמעט ואינם קיימים או שהולכים לאיבוד. הם מתמוססים ונעלמים. הכותבים מחפשים את הדרך הקצרה והקלה להגיע למנוחה. לשקט. הכתיבה האיטית אינה פרי מעצורים אלא תולדה של דחפים מועטים או חיוורים.
בקבוצה השנייה המצב הוא שונה. הכתיבה האיטית של אנשים אלו נוצרת דווקא מחוזק של מעצורים מרסנים. הם רוצים לעשות, להתקדם אך בודקים. הם רוצים להוכיח את עצמם, חוזרים ומתקנים. הם מפעילים כוח רצון ושליטה עצמית.
בקבוצה השלישית המעצורים חונקים את האישיות, חונקים את הדחפים, מערפלים את החיים.
בכל אחת משלוש הקבוצות קיימת התנהלות איטית. אולם מאחורי כל אחת מהן עומד עולם מלא השונה מאוד מקבוצה לקבוצה.
כתיבה איטית תמיד מעורר יותר סקרנות ומחייב אותנו לשאול יותר שאלות. כתב איטי בעצם אומר לנו שהנסתר עולה על הגלוי. שמה שיוצא החוצה, בהתנהגות, בהתנהלות, שונה מאוד מהתחושות הפנימיות. הוא דורש מאיתנו להבין מה עומד מאחורי התופעה הזו. הוא דורש מאיתנו להבין מדוע האדם עצור, מדוע הוא אינו מתקדם, האם העייפות היא זמנית? קבועה? כבר בשלב הדיכאון? האם הוא עוצר כדי להתקדם או עוצר כדי להימנע מהתקדמות. הוא דורש מאיתנו להתבונן ולחשוב לעומק.
השאלה העיקרית, צריכה להיות:
אם אתם כותבים לאט, "מה מקור המעצורים שלכם?" האם הפחדים שלכם נמנים על אותם הפחדים שמצילים את חייכם, שמקדמים אתכם ומניעים אתכם קדימה או שמא הם נמנים על קבוצה מסוכנת בהרבה. הפחדים שמונעים מכם לחיות, ליהנות. להרגיש שמחת חיים וחופש.